מבט לפרשת השבוע "דברים"

די לזהב ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר, מהי הסנגוריה של משה רבנו על חטא העגל: בשביל כסף וזהב, שהשפעת להם לישראל עד שאמרו "די", הוא גרם, שעשו עגל ● איך ייתכן, שהם אמרו "די" על כסף וזהב, הרי חז"ל אמרו: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"? ● איך עם שלם הסתפק במה שיש לו ואמר "די"? ● פרשת דברים

"ודי זהב" (א, א).

מבארת הגמרא: "מאי (=מה הפירוש) ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי (=מבארים חכמי בית מדרשו של רבי ינאי): כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב, שהשפעת להם לישראל עד שאמרו "די!" הוא גרם (להם), שעשו את העגל (עגל זהב). אמרו דבי רבי ינאי  (=מבארים חכמי בית מדרשו של רבי ינאי את העניין במשל): "אין ארי נוהם (אריה שואג מרוב שמחה ומשתגע ומזיק) מתוך קופה של תבן (כשהוא אוכל תבן) אלא מתוך קופה של בשר" (ברכות לב, א). אריה שאוכל בשר - אוכל משובח וערב לחיכו גורם לו להשתגע. כך עם ישראל לא היו "נוהמים" למרוד בה' ולעבוד את העגל ללא שהתמלאו קודם לכן "בבשר", דהיינו: בכסף ובזהב.

הגמרא דורשת את המילה "די" כלימוד זכות של משה רבנו על חטא העגל. המילה "די", לכאורה, מיותרת, היה מספיק לכתוב "זהב". כך מבאר המהרש"א את הלימוד של חכמי בית המדרש של רבי ינאי, אך לכאורה קשה: איך ייתכן, שבני ישראל אמרו "די" על הכסף והזהב, שניתן להם בביזת הים ובגאולה הגדולה ערב יציאת מצרים, הרי כבר אמר החכם מכל אדם: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", יש לו מנה - רוצה מאתיים (קהלת רבה א). הלשון "אין אדם" באה לומר, שלא תיתכן מציאות כזו, שאדם יסתפק במה שיש לו, ובוודאי שלא יאמר "די". אם נתבונן בדרכי העולם נבין, שהכוח שמניע את העולם נובע מהתכונה הזו, שיצר הקב"ה בטבע של האנשים. אותם שזכו להקים מפעלים גדולים, פרויקטים ענקיים בכל אחד מתחומי החיים. אם הם היו מסתפקים במה שיש להם, העולם היה נעצר.

הרצון העז שלהם לעוד כסף, גורם להם להמשיך לגדול, להמשיך לפתח את המפעל, שהם הצליחו להקים. למעשה, הרצון שלהם מפעיל המונים ומביא לפיתוח העצום של העולם שסביבם. וכאן משה רבנו מדבר על עם שלם, שזכה לממון רב ואומר "די!" מספיק! לא רוצים יותר. הרי זה נגד הטבע, נגד הכוח, שהבורא יצר מששת ימי בראשית - הייתכן?    

אולי אפשר לומר מה שחז"ל אמרו: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"- נובע מכוח ההרגל. אדם מתרגל למה שיש לו, והוא מבקש להתקדם, להוסיף על מה שיש לו עוד ועוד.

אבל בשעה שאדם מקבל שפע גדול משמים, הוא אומר: "די!" רק לאחר זמן, שיש לו השפע, והוא התרגל למצב החדש, חוזרת לו התאווה לקבל עוד. אדם, שמרוויח סכום גדול בעסקה, עמל הרבה, והנה הקב"ה זיכה, והתוכנית שלו הצליחה, העסק יצא לפועל. הוא מאושר, שמח ואומר: "ברוך ה', הצלחתי." עובר זמן מה, הוא מתרגל למצב החדש, והנה הפרוטה מצויה בכיסו. הוא שואף לעשות עסקה נוספת- גדולה יותר, אפילו בסיכון גדול יותר ועם אפשרות לרווח גדול יותר.

לפי הדברים, ייתכן לומר, שחכמי בית רבי ינאי מסבירים את דברי משה כך: "בשביל כסף וזהב, שהשפעת להם עד שאמרו "די" הכוונה היא על אותו הזמן, שהם זכו לשפע העצום. בזמן ביזת מצרים הם אמרו: "די!", לא עבר שבוע, והייתה להם הזדמנות נוספת - ביזת הים. הם לא אמרו בהתחלתה "די" כי אם להפך, הם שוב בזזו את המצרים, וגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים. ושוב הם אמרו בסיומה של הביזה השנייה "די", כי הם עוד לא הספיקו להתרגל לשפע הנוסף, שהושפע עליהם.

אדם מתרגל מהר לדברים. כמובן, במיוחד לדברים טובים, והוא שואף לעוד.

משה רבנו מסנגר על ישראל ואומר להקב"ה: משום שישראל זכו לזמן מסוים בביזת מצרים ובביזת הים לומר "די", הם דומים לאותו אריה, שמתוך קופה של בשר משתגע ומזיק. כך ישראל לא עמדו בניסיון העושר בגלל הזהב הרב, שנתת להם.

כדי להגדיר את הכמות העצומה של העושר, שישראל זכו לו, הם אפילו אמרו בזמן השפע "די". מתברר, שניסיון העושר הוא ניסיון קשה מאוד.

א. הוא גורם להתאוות לדברים אסורים, כמו חטא העגל.
ב. גם כשאדם אומר "די", כי באמת לו די והותר, לא עובר הרבה זמן, ואדם מתרגל לעושר, הוא מתאווה לעוד ועוד.

אין לאדם יכולת אמיתית לומר "די" לאורך זמן. הסיבה היא כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". הדגש בחז"ל הוא על המילה "מת". בחיים יש רגעים, שאדם אומר "די", אבל הרגעים האלו עוברים מהר. עוד בחייו, לפני שהוא מת.

יהודי כשר צריך לדאוג, שהתאווה הזו לא תגרום לו לחטוא, כי אפשר לעשות מזהב עגל, אבל אפשר גם לתרום זהב לצדקה לבית המקדש. החכמה היא לבחור בחיים בדרך המוליכה לטוב.