"לראות את בני מתוועד - התענוג הגדול ביותר עבורי!"

אמו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרבנית חנה ע"ה, מתמוגגת בכתיבה על חודש תשרי, כאשר בנה הגדול כ"ק האדמו"ר זצ"ל, מנהיג ברמה ובחסד אלוקי את עדת חסידי חב"ד ליובאוויטש ● בחלק אחר היא שופכת את מרי נפשה, על הבדידות עם השנים שעוברות עליה ללא בעלה הרה"ק, אך מתנחמת עם הביקורים היומיים של בנה הרבי ● היא מספרת על האהבה העצומה וההערצה של החסידים, הדור הצעיר אל הרבי

יום ה', ה' תמוז תשט"ז:

זה ימים אחדים שאני רוצה לכתוב דבר מה, וכל העת אני מתאפקת מלעשות זאת.

חפיצה הייתי – ובוודאי כך היה רצוי, לכל הדעות, למען בני שליט"א – שלא לכתוב בסגנון עצוב, אבל מה אעשה ולעת עתה אינני מרגישה כך.

זה עתה מלאו תשע שנים מאז בואי לכאן [ביום הבהיר כ"ח סיון ה'תש"ז].

תודה לא-ל עבור בני.

הוא פועל כל כך הרבה בשנים האחרונות. יש לו, בלי עין הרע כוחות גדולים יוצאים מדרך הרגיל, גאונות לצד ידע ואופקים רחבים. זאת בנוסף לגדלות ולקדושה של הנשמה שלו, שהכל נעשה בתכלית האמת, והעולם מכיר בכך ומעריך זאת.

ההתמסרות של הדור הצעיר – הם פשוט אוהבים אותו, ויש להם משיכה מיוחדת אליו, היחס הוא כמו אל איש אלוקים.

אני רואה כל זאת, מבינה זאת, ומעריכה זאת.

בני שליט"א יכול לומר "אני טוב לך מעשרה בנים". יש קונה עולמו בשעה אחת, והוא קונה את עולמו באותם עשר הדקות שהוא נכנס לבקריני מידי יום. זה מה שמחזיק אותי.

כבר שתים עשרה שנה שאני לבד. תודה לא-ל על הטוב שיש לי. משענת חיי הוא בני שליט"א.

★

לבני יש כוחות כבירים

מוצש"ק אור ליום י"ד כסלו ה'תשי"ז:

היום הוא יום חתונתו של בני שליט"א. ייתן השי"ת שיחיה חיים ארוכים, טובים ומאושרים עם רעייתו, ושתהיה להם הנאה מחייהם יחדיו.

עשרים ושמונה שנים חלפו.

תודה לא-ל, בני שליט"א פעל רבות במשך זמן זה, והוציא לאור בדפוס חומר רב. בשל ענוותנותו, כמה שהוא עושה – הכל נעשה ללא פרסום; אבל העולם כבר יודע על כך ומעריך זאת.

יש לו כוחות גדולים. ומאז ילדותו לא ישב בטל אפילו רגע אחד; זמנו מנוצל תמיד. הלוואי שיהיה בריא אולם, ושהכל יתנהל בתנאים טובים ונוחים.

ובכן, שבוע טוב.

תקוותי שבני שי' עוד יגיע, ונאחל זה לזה שבוע טוב ומזל טוב, ושיהיה טוב תמיד.

★

אדר ב' [תשי"ז]:

חלפו מספר חודשים, ובמשך כל זמן זה לא כתבתי דבר. לשם מה לכתוב?

תמיד ישנם חוויות שגוררות מצבי רוח שונים ומשונים. לעתים קרובות אני משתוקקת בכל כוחי להביע דבר מה.

הנצחת שמו של בעלי הרב

ב' מנחם אב [תשי"ז]:

זה עתה יצא מביתי בני, שיהיה בריא. הוא שהה כאן עשר דקות – דקות שאותן קשה למדי לאתר אצלו...

כשהעננים שבליבי מתקדרים, עד שכמעט ניתן לחותכם בסכין – לאחר שאני רואה את בני הם נקלשים בהרבה; תקוותי, אפוא, שאוכל לרשום את המלים הבאות שלא מתוך מרה שחורה יתר על המדה.

זוהי כבר השנה השלוש עשרה מאז פטירת בעלי ז"ל. עם כל יום שעובר אני חשה יותר את בדידותי. אני בודדה מידי; יותר מידי לבדי.

כאשר מזקינים, יש לדעת שהמצב בפרט זה אינו עתיד להשתפר. יתן השי"ת שלא יהיה גרוע יותר.

מאוד הייתי חפצה שייעשה משהו להנצחת שמו של בעלי ז"ל – אם באמצעות משהו שייכתב אודותיו, או מתוך עבודתו שלו – מתוך הדברים שכתב ולמד כמעט עד הרגע האחרון לחייו. אולי עוד יהיה פעם זמן לכך, אם עוד בחיי ואם לאחר מכן. אני סבורה שהדבר מגיע לו ביושר – הן כאדם, והן מצד גאונותו וכוחותיו הגדולים.

אפילו תצלום שלו אין בנמצא. היה ברשותי תצלום שניתן לו בשעת שחרורו, לאחר השנים האיומות שעברו עליו. הפנים באותו תצלום לא דמו כלל למראה פניו המקורי. לא רציתי שבנינו יראו את תמונתו במצב זה, והרי בלאו הכי לא הייתי יכולה להעבירה את הגבולות.

[לימים נמצא עותק של תצלום זה ("כנראה בזמן היותו בגלות ציאילי"), והרבנית מסרה העתק ממנו לבנה כ"ק אדמו"ר זי"ע, שכתב עליו בכתי"ק: "אאז"ל?"; לאחר שנים, בשנת ה'תנש"א, הגיע לידי כ"ק אדמו"ר זי"ע תצלומו של רלוי"צ ז"ל בעת לקיחתו למאסר (ט' ניסן תרצ"ט)].

נוסף לכך, קיוויתי למצוא כאן תצלום ששלחנו עוד מרוסיה, אך מאחר שנגזר כך מלמעלה – אבד גם תצלום זה. התמונה שהייתה היא תמונה משפחתית, עם כל המשפחה יחד.

עלי לשכוח על כל זאת. תודה לא-ל על אלו שכן חיים אתנו. יהי רצון שיצליחו בכל מה שהם עושים.

★

 

יום הכיפורים וחג הסוכות מלאי עונג

[י"א תשרי תשי"ח]:

עכשיו ב"ה, כבר י"א תשרי. אחרי יום הכיפורים. הכל התנהל כדבעי. הוא ניהל את הכל מתוך התרוממות שכזו, והיתה זו נחת גדולה עבורי לראות זאת.

עכשיו כבר קרב ובא חג הסוכות.

סיבת כתיבתי הפעם היא זו: זהו זמן של תפילות. אני מבקשת, איפוא, שארגיש טוב באותם תנאים שאני זקוקה להם. לשפר אותם אינני יכולה.

התענוג הגדול ביותר עבורי הוא לשמוע ולראות כיצד בני מתוועד. לעונג הוא לי לשמוע את קולו, והתוכן – ככל שהבנתי מגעת – מעניין אותי מאוד.

עולות בדעתי מחשבות על בניית סוכה. לא בגלל יראת שמים, אלא מתוך הרגל שהורגלתי בו כל השנים.

 

האהבה של החסידים אל הרבי

ג' דחול המועד [תשי"ח]:

אני ממהרת להביע בכתיבה את העונג שחשתי אתמול. שכחתי בשעת מעשה על קיומי האישי.

היה זה כמו בכל שנה – לרגל שמחת בית השואבה הובאו ילדים מ'מסיבות שבת' ומ'בית רבקה', ועמהם הגיעו רבים מהוריהם. היה שם ציבור גדול, רובם כמובן ילדים. על פני הילדים שרתה אווירת יום טוב, והמארגנים הנעימו את זמנם בצורה טובה למדי.

במחזה דומה לזה שהיה בל"ג בעומר, יצאו הילדים אל הרחוב, ושם יצא אליהם בני שליט"א.

לתאר את האהבה שהשתקפה אז על פניהם – אינני יכולה. אהבה זו התפרצה מהם בשמחה ובריקודים בהתלהבות גדולה. כשמדובר בילדים, הדברים נעשים מתוך אמת וטוהר שכאלה, עד שהדבר משפיע – כך נראה לי – על הוריהם.

מאז עבר כבר יותר ממעת לעת, וגם עכשיו אני מרגישה זאת עדיין.

מאוחר יותר, לפנות ערב, התקיימה התוועדות – גם היא כמו בכל שנה – עבור תלמידי ישיבות. [רשימת דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע מליל ג' דחוה"מ סוכות ה'תשח"י נדפסו בספר 'תורת מנחם – התוועדות' ה'תשח"י ח"א ע' 45 ואילך].

ישבתי שם שעה וחצי. היה זה לילה של תורה. בזמן שנכחתי שם היו השיחות בנגלה בלבד. הציבור שהה שם עד שעה מאוחרת בהרבה. היה זה ציבור גדול בהרבה מבכל שנה.

בני דיבר, בלי עין הרע, כל כך הרבה, כל כך עניין את כולם, וכולם הקשיבו כל כך!

בין כל השיחות התקיימה נגינה של שמחה, מזוגה מכל הקולות, עד שניתן לומר על כך "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בעולם".

עבורי אישית היה זה נחת ותענוג רוחני. יתן לו השי"ת אריכות ימים וכל טוב.