"תוך הנחל" לפרשת מטות ● התורה של הצדיקים
בליל שבת קודש פרשת מטות ה'תשס"ח, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה, ע"פ דברי רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' נ"ח המדבר מאמירת תורה של הצדיקים ● על מה צריך להקפיד האומר תורה ברבים? ● מה היתה נקמת ה' במדין? ● זאת ועוד, בשיחה שלפניכם ● תוך הנחל - פרשת מטות
פתח ואמר מוהרא"ש זצ"ל, רביז"ל אומר, סכנה גדולה לומר תורה, וצריך לזה יגיעה גדולה ואומנות יתירה, שיוכל לשקל בפלס דבריו, באופן שלא ישמע כל אחד ואחד מהשומעין כי אם מה שצריך לו לא יותר, ואף על פי שהכל שומעין כל התורה שאומר, עם כל זה לא ישמע כל אחד רק מה שצריך לבד וכמובא על פסוק "וישמע יתרו", 'והלא כל העולם שמעו, אלא יתרו שמע ובא' וכו' (זוהר יתרו דף סח), כי רק שמיעת יתרו נחשב לשמיעה, שנכנס באזניו, ושמיעת כל העולם אינו נחשב שמיעה כלל, ומי שאינו יכול לומר תורה בבחינה זו, אסור לו לומר תורה, כי כל אחד ואחד כשבא אל הצדיק לשמוע תורה, בא עמו גם הרע שלו, דהיינו הקלפות הנבראים על ידי עבירות חס ושלום, והם הדוחקים את העולם ועושים בלבול ודוחק גדול בשעת אמירת התורה, כי הרע של כל אחד רוצה לבלבל, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו): 'האי דוחקא דכלה מנייהו', היינו מהרע של כל אחד ואחד, שהם הקליפות, ואלו הקליפות רוצים גם-כן לינק מן התורה, ויניקתם הוא רק מהמותרות, דהיינו מה שאחד שומע יותר ולמעלה ממוחו והבנתו, זה בחינת מותרות, ומשם יניקתם, וזה בחינת רזי תורה שנמסר לחיצונים, כי יניקתם רק מבחינת רזי תורה, דהינו ממה שהוא למעלה ממח האדם, כל אחד לפי הבנתו, על-כן צריך החכם האומר תורה, שיהיה לו אומנות, שלא ישמע שום אחד מהשומעין מה שאינו לפי מוחו והבנתו, שאינו שייך לו, כדי שלא ליתן להם יניקה חס ושלום, ודע, שיש קליפה דקה, שסמוכה להקדושה, שזאת הקליפה הדקה יכולה לינק אפילו מגוף התורה בעצמה, אפילו אם אין בה מותרות, והתיקון לזה, כשמדברים מישועות ישראל, שאז בורחת אותו הקליפה הדקה, וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (זבחים קטז), 'שיתרו בא והלך לו קדם מתן תורה', כי יתרו הוא בחינת הקליפה הדקה שבורחת, כששומעת ישועות ישראל, והצדיק האמת יש לו אימה גדולה כשאומר תורה, יותר מאימת ראש-השנה ויום-הכפורים, עד כאן לשון רביז"ל.
והסביר מוהרא"ש, כי הנה אמירת תורה ברבים הוא אחריות גדול מאד, וצריך האומר תורה ברבים, לשקול ולפלס דבריו, שיגיע לכל אחד מהשומעים תועלת ותכלית אמיתי מתורתו, ולא יהיה כוונתו להראות בקיאותו וגאונתו לרבים, או להוכיח אנשים ולשבר אותם, כי אז הוא נקרא מזיק בתורתו, וחטא הרבים תלוי בו רחמנא ליצלן, אלא כל כיסופו ורצונו צריך להיות להרים ולהגביה נשמות ישראל על ידי תורתו, ולקשר אותם אל השם יתברך, ואז יקבל סייעתא דשמיא מיוחדת, והשם יתברך יזמין לתוך פיו דיבורים קדושים וטהורים, שיעוררו נשמות ישראל אל עבודת השם יתברך, ולא ישמע כל אחד ואחד רק מה שצריך לפי מדריגתו, כי כל אחד מישראל צריך התעוררות והתחזקות אחרת כפי בחינתו, ובוודאי קשה מאד לכוון לכל אחד בדיוק מה שצריך, אבל כשצדיק אומר תורה, וכוונתו לחזק נשמות ישראל אל השם יתברך, אזי השם יתברך מזמין לתוך פיו דיבורים קדושים וטהורים שיתאימו לכל אחד כפי מה שצריך, וכולם יקבלו ממנו תועלת ותכלית אמיתי, מה שאין כן אם מכוון להנאת עצמו, או להוכיח ולשבור אנשים בתורתו, אזי מזיק מאד באמירת תורתו, ובני אדם חושבים שיגיעו לאיזה תועלת על ידו, ואדרבה באים לידי ייאוש וכפירות גדולות רחמנא ליצלן (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' כ"ח), וכבר אמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' י"ח), שבהנהגת העולם ובחידושי תורה, יכולים להיות גנב נואף ורוצח בכל פעם רחמנא ליצלן, כי אדם שאומר תורה כדי לישא חן בעיני אנשים ולהרוויח כסף, הרי הוא גנב, ואם אומר דברים שהם למעלה מהשגות השומעים, הרי יכול להכשיל אותם בניאוף רחמנא ליצלן, וכן אם שובר רוחם ומייאש אותם, הרי הוא בכלל רוצח רחמנא ליצלן, ולכן למה להכניס עצמו בסכנות כאלו, יותר טוב לשתוק, וכמו שפירשו צדיקים את הפסוק (תהלים קל"א) "אם לא שויתי ודוממתי", אם עדיין לא זכיתי ל"שויתי" הוי"ה לנגדי תמיד, ועדיין אין שם הוי"ה קבוע לפני עיני, אזי "ודוממתי", יותר טוב לי לידום ולשתוק, כי אולי אזיק אחרים באמירת תורתי חס ושלום, ולכן מי שרוצה לומר תורה ברבים צריך להיות ברור שכל כוונתו לשם שמים, לעורר נשמות ישראל אל עבודת השם יתברך, ואז יקבל סייעתא דשמיא מיוחדת לזכות את הרבים, ויהיה זכות הרבים תלוי בו, אשרי לו.
והנה כמו שיש צדיקי אמת שאומרים תורה, ומזכים את הרבים על ידי תורתם, ומקשרים אותם אל השם יתברך, כמו כן יש שקרנים רמאים וצבועים שאומרים תורה, ומכשילים את הרבים על ידי תורתם רחמנא ליצלן, וכדאיתא בפר המדות (אות לימוד סי' ד') כשהרשע אומר תורה תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו, עיין שם, כי גם בלעם הרשע אמר תורה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (זבחים קט"ז.), כשנתן השם יתברך את התורה לישראל, באו כל האומות לבלעם, ועמד עצמו על איזה פסוק ואמר להם תורה (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' נ"ז), אבל התורות של בלעם היו מלאים ניאוף כפירות ואפיקורסות רחמנא ליצלן, עד שאפילו הבל פיו היה מזיק לכל השומע אותו, שזהו מה שכתוב (במדבר ל"א) הן הנה היו "בדבר" בלעם וגו', בדבר דייקא, כי על ידי דיבוריו לבד הוליד ניאוף במי ששמע אותם (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' מ"ג), וזהו מחמת שכוונת הרשעים להכשיל אנשים באמירת תורתם, וכמובא במדרש (דברים רבה פרשה א' סי' ב'), על הפסוק (משלי כ"ח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, ממחליק לשון זה בלעם, שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים, כי בלעם דרש ואמר להם (במדבר כ"ג) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וגו', שאין הקדוש ברוך מסתכל בעוונותיהם, ובזה הכניס בהם ישות וגיאות, וגרם להם לחטוא רחמנא ליצלן, ולכן צריכין ליזהר מאד מלשמוע תורה או ניגונים או כל מיני דיבורים מפי רשע, כי זה מזיק מאד לעבודת השם יתברך (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ג'), ולאידך גיסא, צריכין למסור נפשו לשמוע תורה או ניגונים או כל מיני דיבורים מפי הצדיקים הדביקים בו יתברך, כי אפילו לשמוע קולם לבד, מועיל מאד לעבודת השם יתברך, וכמובא בספר המדות (אות דעת חלק ב' סי' ו'), הקול היוצא מבר דעת שבקדושה מסוגל ליראה, כי הצדיקים האמיתיים הדביקים בו יתברך, שכל כוונתם רק לעזור ולהושיע לנשמות ישראל באמירת תורתם, זוכים שהשכינה מדברת מתוך גרונם, וכל מי ששומע קולם מתעורר מאד לעבודת השם יתברך.
וזהו מה שרביז"ל אומר בסוף התורה, שכשמדברים מ"ישועות ישראל", אזי הקליפות שרוצים לינוק מהתורה בורחים, כי "ישועות ישראל", הוא מה שהצדיקים מכוונים לעזור ולהושיע לנשמות ישראל בתורתם, ואזי הקדוש ברוך הוא עוזר להם שכל אחד שומע מה שצריך מתוך תורתם, והקליפות בורחים משם לגמרי, ופועלים הרבה ישועות באמירת תורתם, ולכן אשרי הזוכה לשמוע תורה מפי הצדיקים, ולהכניס בקרבו דברי תורתם ויראתם, כי יזכה לתועלת אמיתי ונצחי על ידם, ולעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי, אשרי לו ואשרי חלקו.
וקישר מוהרא"ש את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כתיב (במדבר ל"א) וידבר ה' אל משה לאמר, נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף על עמיך, וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, ופירש"י נקמת ה', לפי שעמדו כנגד ישראל, נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקדוש ברוך הוא, כי רש"י בא לתרץ למה בפסוק הקודם כתיב "נקמת בני ישראל" וכאן כתיב "נקמת ה'", ותירץ שהיינו הך, כי נקמת בני ישראל הוא נקמת ה', ויש להבין למה דייקא במלחמת מדין, השמיענו התורה הקדושה דבר זה, שנקמת ה' ונקמת בני ישראל הם דבר אחד, והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי עיקר הנקמה במדין היתה נקמת התורה הקדושה, להנקם מן התורות והדרשות הטמאות של בלעם הרשע, שדרש ויעץ למדין להכשיל אותם בניאוף ובעבודה זרה רחמנא ליצלן, וכנגד זה צריכין הדרשות הקדושות של משה רבינו שידרוש לטובת וישועת ישראל, ולהכניס בהם קדושה וטהרה, ולכן צוה הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת "בני ישראל" מאת המדינים, היינו ענין "ישועות ישראל", שתאמר להם תורות ודיבורים קדושים שיועיל להם לקדושה וטהרה, ולבטל מהם טומאת מדין והתורות של בלעם הרשע, ולכן דרש להם משה רבינו ואמר, ויהיו על מדין לתת "נקמת ה'" במדין, ובזה גילה להם שכל הדרשות של מדין ובלעם הרשע הם נגד ה' ונגד תורתו הקדושה, והמלחמה שלנו רק לגלות ה' ותורתו הקדושה, ולפרסם שכל אחד מישראל יכול לעלות ולהתדבק בו יתברך, וזה היה הלימוד הקדוש של משה רבינו כל ימי חייו, לחזק נשמות ישראל לה' ולתורתו הקדושה, ולהראות להם שיכולים לעלות ולהגיע אל המדריגות הכי רמות, וללמוד תורה בקדושה וטהרה כראוי, ולכן כשחזרו ממלחמת מדין ולא הרגו את הנקבות, הקפיד עליהם משה, ואמר להם הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' וגו', "בדבר" בלעם דייקא, היינו בטומאת דיבוריו הרעים, וכמו שפירש"י, שהשיא עצה זאת למדין, וכוונתו היתה בדיבוריו הטמאים "למסר מעל בה'", שיסורו נשמות ישראל מדביקות השם יתברך חס ושלום, וכל המלחמה שלנו היא דייקא נגד זה, ולכן בוודאי צריכין להרוג נשי מדין, ולא לישאר זכר לעצתו הטמאה, ועל ידי זה יתגלה תורת הצדיקים, וכמו שהיתה אחר כך, שנתגלה להם פרשה חדשה של כלי מדין, שהם הדרשות הקדושות של משה רבינו, וכמו שכתוב (פסוק כ"א) זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה, והשם יתברך יזכינו לשמוע תמיד תורה מפי הצדיקים, ולהיות שמורים מהבל פיהם של הרשעים, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי, מעתה ועד עולם אמן ואמן.