מבט לפרשת השבוע "מטות-מסעי"
הזכות לתואר ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר, מה גרם לבני גד ובני ראובן לכנות את משה רבנו בתואר חדש – "אדוני" ● כל הניסים וההצלחות לאורך ארבעים שנות הנהגתו לא זיכו אותו בתואר ● מה השתנה אצלם, שמשה נתעלה בעיניהם בבת אחת, ולראשונה ראו בו "אדון"? ● פרשת מטות
"ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר: עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה".
חוץ מיהושע בן נון, תלמידו המובהק של משה רבנו, שכינה את משה בתואר "אדוני" ("אדוני משה, כלאם") לא מצאנו בכל התורה כולה, שכך כינו את המנהיג. לכאורה, מופלא העניין. כל כך הרבה ניסים נעשו לישראל באמצעות משה - היציאה מעבדות לחרות, קריעת הים, ההליכה במדבר, המן, הבאר, ענני הכבוד, המלחמות. ברם רק עכשיו בערבות מואב שני שבטים- גד וראובן -כאיש אחד העלו את משה לתואר "אדוני". רש"י מדייק למה נכתב בתורה "ויאמר" ולא "ויאמרו" בלשון רבים. מדייק רש"י: כולם כאיש אחד, כינו את משה בתואר אדוני. מה גרם להם רק עכשיו לכנות אותו בתואר הנכסף, שכל כך הגיע לו כבר הרבה זמן קודם לכן?
חשבתי לומר, שרואים כאן דיאלוג ארוך וקשה בין השבטים האלו לבין משה רבנו.
הם פונים להנהגה בבקשה: "ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר" בשלב הזה הם לא כאיש אחד - "ויאמרו", והם לא פונים למשה עדיין בתואר המכובד "אדוני". יותר מכך, הם פונים לכל ההנהגה היהודית, כולל משה. הם מבקשים להישאר לגור בעבר הירדן המזרחית.
"ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, ייתן הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעברנו את הירדן". משה המנהיג שומע וכועס. שואל אותם משה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ?" ממשיך משה ומדמה אותם לחוטאי חטא המרגלים, והשיא של התוכחה: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים". חריף מאד, תרבות אנשים חטאים!
משה מאשים אותם, שהם פוגעים בכלל ישראל כולו- "ושיחתם לכל העם הזה". עשרה פסוקים של מוסר קשה של משה רבנו. הם מתחייבים בתשובה שלהם לדברי משה, להילחם עם ישראל לעזור לכבוש את ארץ ישראל - "ואנחנו ניחלץ חושים לפני בני ישראל", "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו".
משה מקבל את דברם בתנאי, שהם אכן יקיימו את ההתחייבות. "ויאמר אליהם משה: אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה", "והייתם נקיים מה' ומישראל". "ואם לא תעשו כן, הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם תמצא אתכם". מסיים משה את דבריו- "והיוצא מפיכם תעשו".
משה רבנו דיבר איתם חריף מאוד, העמיד אותם על חומרת החטא, שהם מסוגלים לגרום לישראל, והוא מתנה איתם בתנאי כפול, שהם אכן ייחלצו חושים ויילחמו עם כלל ישראל על כיבוש כל ארץ ישראל. אמנם הם פנו בתחילת דברם לכל ההנהגה, אבל משה לבדו ניהל איתם את המשא ומתן. אחרי הדיון הארוך, הם כאיש אחד הבינו מי הוא העבד ומי הוא האדון המצווה.
משה רבנו מלמד אותנו פרק נוסף בהנהגה של ציבור. לפעמים צריך לדבר חריף, צריך לבאר את העניין בכל חומרתו, להתנות את התנאים בצורה הברורה ביותר. מכאן למדו חז"ל איך מתנים תנאי.
א. תנאי כפול: אם תעשה כך- טוב, ואם לא תעמוד בתנאי- לא טוב.
ב. התנאי צריך להיות קודם למעשה.
ג. הן קודם ללאו.
מעניין, שהניסים העצומים, המלחמות, ההצלחות הרבות, אפילו לימוד התורה - לא גרם לישראל לכנות את משה כאדון, אבל דברי מוסר ועמידה על עקרונות בתנאי ברור- כן גרמו להם לכנות את משה בתואר החשוב "אדון". אולי כי את הניסים והמופתים הם ייחסו להקב"ה. הם הבינו, שמשה הוא רק השליח. אבל החוזק, שנחשף כאן במלוא העוצמה- למנוע שוב אסון, כדוגמת עוון המרגלים, כאן הם ראו את חוזקו של משה כמנהיג.
עוצמת הדברים גרמה להם לשני דברים:
א. להתאחד. פתאום הם מדברים כולם כאיש אחד.
ב. לתת למשה תואר חדש – אדוני.
יהושע התלמיד ידע תמיד את כוחו של רבו בהנהגתו. הם רק עכשיו למדו את כוחו. מתברר, שמנהיג שעומד בתקיפות על עקרונות, גם אם הוא נאלץ לדבר חריף מאוד, גם אם הוא מתנה תנאים, הציבור לא רק מוכן לקבל את דבריו, הציבור לא רק מציית לתנאים, אלא הציבור לומד להעריך את המנהיג ומוסיף לכבד את המנהיג יותר ממה שהמנהיג כובד לפני כן.
בני גד ובני ראובן הבינו, שמשה דואג לכלל ישראל. משה אינו מוכן להרשות עוון נוסף, שימנע חלילה שוב את הכניסה לארץ ישראל. דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. הם הבינו את החשש של משה. ניכרים דברי אמת. במיוחד, שהם נאמרים מהענק שבענקים. לכן הם חוזרים שוב על התואר החדש ועל ההבטחה: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה, כאשר אדוני דיבר" (לב, כז).
