פרשת פנחס ● רצח נשיא בישראל

"השיב את חמתי מעל בני ישראל" ● סוף ברכותיו של בלעם היו לקללה נוראה ● הנבל הזה, שזה עתה התעלה מעל עצמו וחש בגדולת ישראל - צנח שוב אל ביבי הרוע והמשטמה כלפי עם זה ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

"השיב את חמתי מעל בני ישראל" (במדבר כה, יא). סוף ברכותיו של בלעם היו לקללה נוראה. הנבל הזה, שזה עתה התעלה מעל עצמו וחש בגדולת ישראל - צנח שוב אל ביבי הרוע והמשטמה כלפי עם זה. ובטרם נפרד מבלק, מלך מואב המאוכזב, השיא לו עצה, כיצד להכות את ישראל מכה ניצחת: "אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין צג, א).

האלוקים, הסביר בלעם, מעניק את חסותו לעם ישראל, כל עוד שומר הוא על צניעות. חוק המקרא הוא, שהפקרות מינית גורמת לכישלון בשדה המערכה ולנפילת בחורי ישראל בקרב. הכשילם, אפוא, בזנות, והניצחון עליהם - שלך הוא.

ואכן, הצליחה המזימה. בנות מאוב יצאו לשטח ו... "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה, א). ההמשך טבעי בהחלט: "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן" (שם, ב). והתוצאה: חרון אף, שהצמיח מגיפה, שבה נפלו עשרים וארבעה אלף (24.000) איש (עיין שם בפסוקי הפרשה).

על רקע זה התרחש הרצח. היה זה הרצח הפוליטי הראשון של נשיא שבט בישראל. רצח, שעצר את המגיפה, שבוצע לעיני כל. בעטיים של חילוקי דעות בין "שתי תרבויות" (בין תרבות הנהיה אחר "מוסר" מואב ופירוק מסגרת המשפחה לבין תרבות הנאמנות לעקרונות הרוח, שלימדם משה).

והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן - לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב"פרס האלוקים לשלום". כה הם דברי "המינשר": "פינחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר: הנני נתן לו את בריתי שלום" (שם, יא-יב).

וכאן טמון הפרדוקס. שכן, מעבר לשאלת הצדק שבמעשהו של פנחס (עליו נדון בהמשך) הרי התמורה, בה זכה, מוזרה ביותר. וכי שלום הוא פרס לאלימות? כלום יכולה אהבת השלום להיות הגמול לקנאי חסר פשרות.

זאת ועוד, כלל נקוט בידינו, כלל, הבולט היטב בעולם המקרא, הוא הכלל, ש"כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה" (מדרש). כלל, החל גם על העונש וגם על השכר, הבאים על האדם. ואם כן, כיצד בא כלל זה לידי ביטוי במקרה שלנו?

עלינו לחדור, אפוא, אל עומקם של מאורעות, להבינם מן המסד ועד לטפחות.

אכן, זו שאלת היסוד: מדוע הצמיחה עצת הזימה של בלעם את המגיפה? מה נורא בה כל כך, עד שעלולה היא להשמיד את עם ישראל? את הסוד גילה לנו בלעם עצמו במשפט המפורסם שהשמיע: "מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר כד, ה). וכהסברו של רש"י (בשם המדרש) ל"טוב" שהבחין בו: "על שראה פתחיהם, שאינן מכוונין זה מול זה."

בלעם הבחין במידת הצניעות, ששררה במחנה ישראל. חברה, שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, הינה חברה טהורה יותר, בריאה יותר. מרמזת היא על איפוק ביחסי אנוש. על התעלות מעל החטטנות, החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. זאת איכות חיים, שלא הכיר בלעם בתרבויות מהן בא. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק, שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. במצב כזה איש אינו בוחש בחיי הזולת, אינו מקנא בו, אינו מרכל עליו, אינו חושק בביתו, באשתו ובהצלחותיו. זוהי הצניעות במובנה הרחב, במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב, מולם, על מרומי אחד מהרי מואב. והמראה האיכותי הזה גרם לו להכריז בהתפעלות: "מי יכול ליגע בבני אדם אלו, המכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם" (מדרש במדבר רבה ב, ד).

אין כוח בעולם, שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על הערכים, שנמנו לעיל. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע. העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב"טהרת המשפחה הישראלית" באמצעות גירויו של היצר הרע. אז, ישווה עם ישראל לעמך בכל. אז - תוכל לו. ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה, שהוטלה עליהן, וכנוסחם של חז"ל "פרצו גדרו של עולם". ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה. "טירוף מערכות" שלט בכל.

למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם. במיוחד "הצטיין" בכך נשיא שבט שמעון, שכמעט גרם לאנרכיה מוחלטת במחנה ישראל. כך התגלגלו המאורעות: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד" (במדבר כה, ו).

פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, הוא לא רק פרץ את גדרי המוסר העברי, הוא קרא גם תיגר על משה. לרמז למנהיג, התובע חיי טוהר, שאינו טוב ממנו.

"בן עמרם", שאל הנשיא ההולל בהצביעו על "הידועה" שלו. "בן עמרם, זו מותרת או אסורה"? אמר לו: "אסורה היא לך". אמר לו זמרי: "ואותה שלקחת, מדיינית היא!" (הכוונה לצפורה המדינית, אשת משה). "מיד" מוסיף המדרש, "נתרשלו ידיו של משה, ונתעלמה ממנו הלכה, וגעו כולם בבכיה" (מדרש רבה במדבר כ, כד).

לא חשוב, שההשוואה היתה מרושעת ולא נכונה. זה כוחה של הליצנות. היא גורמת מבוכה וחוסר אונים. היא מחלישה את ההנהגה, עד כדי בכי, בלי דעת היכן המוצא מן המשבר. ואז, יצא מן ההמון המתקהל - פנחס... "ויקח רמח בידו ויבא אחר איש ישראל... וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה... ותיעצר המגפה" (שם, ז-ח).

מכת רומח אחת, שזעזעה את העם והשיבה אותו אל השפיות ואל איזונו הרוחני. כאמרה העממית הידועה: "שמים קודרים כאלו אינם מתבהרים, אלא בסופה". אכן, טיהר מעשהו של פנחס את האווירה העכורה. אך כלום היתה מותרת אלימות זו? וודאי שלא על פי חוקי התורה והתלמוד, שתחמו היטב את גבולותיו הצרים של החוק, המתיר להרוג אדם. משום כך, ביקשו חכמי אותו דור לנדות את פנחס.

אולם, ברכתו של האלוקים העניקה לו לגיטימציה. לו ולא לזולתו, מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו. אלוקים העניק לו את השלום. מדוע? כך הבינו גדולי הפרשנים:

"בשכר, שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה, ברכו במידת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה, שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ. אבל כאשר היה לשם שמים, באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום." (העמק דבר).

במעשה, שבו השיב פנחס את ההרמוניה והאיזון למחנה ישראל, פרץ את גדריו שלו: הוא הרג, במו ידיו, אדם! בכך, הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.

ברכת השלום האלוקית היתה מידה כנגד מידה. להשיב את השלום בנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, כי למרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום וההרמוניה האישית.

למרות האישור האלוקי, לא עלה שמו של פנחס ביום בו הוצעו המועמדים, שיחליפו את משה בהנהגה. וזאת, אף כי הוכיח תעוזה ותושייה, כושר מנהיגות ונחישות דעת בעתות משבר.

קנאותו, אומר אחד ממאורי החסידות, היא שחצצה בינו לבין המנהיגות. בראש העם חייב לעמוד אדם כמו יהושע "איש אשר רוח בו" (שם כז, יח), "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (רש"י).