רעיון לפרשת השבוע "פנחס"

האם מותר להתחבר עם גויות? מה רע בזה, בעצם? ● מה קורה ליהודי כשהוא עובר עבירה? ● מה היתה מזימתו של בלעם? ● מהו העומק מאחרי מעשהו של פנחס? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "פנחס"

"פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם"
כל יהודי מחובר אל הקב"ה בחבל טבור רוחני, המורכב מתרי"ג מיתרים, המזינים את תרי"ג חלקי גופו ברוחניות ובשפע עליון (רמ"ח אבריו ושס"ע גידי גופו).

תרי"ג המצוות עניינן לתקן את תרי"ג הרצונות בנפש האדם, המלובשים בתרי"ג אבריו. בכל מצווה, מתרי"ג המצוות, שמקיים היהודי הוא מושך אליו מתוך תרי''ג האורות את אור השפע המסוים, הקשור באותה המצווה, ובאמצעות חבל החיבור אל הקב"ה, הוא מקבל את אותו השפע אל האיבר המתאים שבגופו, ובכך ממלא אותו בחיות הנחוצה לתפקודו.

כאשר עובר היהודי עבירה, הוא מנתק את נימיו של חבל טבורו הרוחני, ומתוך השפע, שהיה מיועד לאבריו, יונקים כעת כוחות הטומאה (הס"א). ככול שידבק בעבירה כך יקבלו כוחות הטומאה חיות רבה יותר, הם ילכו ויתעצמו באדם על חשבון הקדושה, וימשיכו להסיט את האדם שוב ושוב אל דבר העבירה, בכדי לשמר את חיותם שלהם (על כן עבירה גוררת עבירה). ככול שיחטא יותר, כך יאבד עוד ועוד מן החיות והחיוניות שבאבריו, ויחלו לבוא על האדם מחלות וצרות, אשר הן התוצאה הישירה ממעשיו המקולקלים, וההתנתקות מן השפע העליון.

אומר אדמו"ר הזקן - "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". "פירוש, כמו חבל על דרך משל, שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה... אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים – אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון". (ספר התניא - אגרת התשובה - פרק ה)

"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית"
כאשר יהודי בא על גויה בדרך של זנות, הוא מעביר במעשהו זה מן השפע המיועד לעם ישראל כולו אל גויי העולם, ובאופן זה הוא מחליש את ישראל, ודרך אדם זה יונקים עמי העולם מן השפע השמור לישראל, מסירים את השכינה מישראל, ויכולים לגבור עליהם.

אומר בלעם לבלק: "לכה איעצך" - מה לך לעשות. ומה היא העצה? אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא... (רשי, במדבר פרק כד). זו בדיוק הייתה מזימתו של בלעם, שראה כי אינו יכול להכניע את ישראל ע"י קללה חיצונית – יעץ להחליש את ישראל, ולפגוע בהם ע"י שיתערבבו בגויים, שיזנו עם בנות מואב ובנות מדיין, כך רצה לשבור את עניין "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב." - רצה לשבור את חומת ההגנה הרוחנית של ישראל, ולהעביר מן השפע היורד אליהם אל מדיין ומואב.

"וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן..."
"וַיַּרְא", - פינחס היה היחיד שראה והבין את המזימה, וכשראה את מעשהו של זמרי (נשיא שבט שמעון), אשר בעל את המדינית לעני כול, ראה לנגד עניו כיצד נחלש כוחו של ישראל, כיצד מנתק זמרי במעשהו את עם ישראל כולו מן השפע העליון, וכיצד, דרך הנסיכה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר, יונקים מדיין את כוחם של ישראל.

כמו בעלים של חבית יין יקר, אשר לפתע נבקע בחבית נקב, והיין נשפך אל האדמה, ולוקח כל מה שימצא בידו באותה העת לסתום את הנזילה ולהציל את היין, כך פינחס ראה צורך מידי לעצור את הפגע, לסתום את הדליפה, ולמנוע מישראל לאבד את כוחם ולהעבירו אל אויביהם.

"וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף."
כשם שיהודי העובר על מצוות התורה מנתק את מיתרי החבל ומונע חיות מאבריו, כך גם ברמה הלאומית, הביא מעשהו של זמרי, לניתוק החיות מישראל, והחלו למות בני ישראל במגיפה שפרצה בהם. הפגיעה בחיבור אל השפע העליון פערה פתח גדול בהגנה הרוחנית של ישראל, והתוצאה הייתה שתוך זמן קצר ביותר ניגפו בהם ומתו עשרים וארבע אלף איש.

"וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ."
פינחס ראה כי נתעלמה הלכה ממשה, כי "כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", והבין כי צריך הוא לפעול מהר במעשה גבורה יהודי, למען הצלת ישראל וכבודה של תורה. פינחס תפס את ה"רֹמַח" שהיה בידו, והסתער קדימה להציל את המצב, ולעצור את האסון.

זמרי רצה לבטל מצווה אחת מהתורה, לבטל את מצוות איסור החיבור אל הגויים: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דברים ז`, ג`). על כן נקרא שמו זמרי, אותיות - רמ"ז. כי הוריד מרמ"ח המצוות, והותיר רמ"ז מצוות (ניתק מיתר אחד מן החבל). ומנגד פינחס בא לתקן קלקול זה, ועל כן "וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ", לקח את רמ"ח המצוות בידו, ובא להשיבן לישראל.

"וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ"
פינחס תוקע את ה"רֹמַח" בדיוק בנקודת הדליפה, בנקודת החיבור בין איבריהם המחוברים, הנקודה דרכה העביר זמרי את השפע, השייך לישראל, אל מדיין. כותב רש"י: "אֶל-קֳבָתָהּ" - ... כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם..."

"וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
מרגע שקטע פינחס את החיבור המקולקל הזה בין זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא, נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי, לבין הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר, מיד פסקה הדליפה, ונעצרה המגיפה. מעשה הגבורה של פינחס החזיר את השפע העליון לישראל, השיב את המתנה השמורה מעת הקב"ה לבניו, ובכך חזרה החיות אל בני ישראל, ופסקו מלמות.

"פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"
הקב"ה רצונו להטיב לישראל, אך כאשר ישראל בועטים במצוותיו, ומעבירים את מתנותיו אל עמים עובדי עבודה זרה, יוצא מכך שמזין השפע הטהור העליון יעד שאינו ראוי לו, המלא בזוהמה - ממש כמו יין משובח הנשפך אל הביוב. עניין זה עורר את חמתו של הקב"ה על ישראל, ופינחס במעשיהו תיקן את המצב ו"הֵשִׁיב" את חמתו של הקב"ה מעל ישראל.

הקב"ה דורש מישראל להיות מובדלים מן העמים, מקודשים (קָדוֹשׁ = מובדל):
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא פרק יט)
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות פרק כה)

"בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם" - רק כאשר ישראל מובדלים מן העמים, ומקיימים את התורה והמצוות, יכולה לשרות בהם השכינה ולהחיותם. רק כך החבל מחובר במלואו, והשפע יורד אל ישראל ומחייה אותם מדור לדור.

קנאותו של פינחס השיבה את השכינה לישראל – "בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי" החזיר את ישראל למצב רוחני מבודל מן העמים, ובכך שבו ישראל אל מצבם הטבעי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" –כך חזר הקב"ה גם הוא אליהם- "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". "...קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם" השיבה לבסוף את "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

"... המחזיר שכינתו לציון" – אלו הם ישראל ששכינה שרויה בהם.
"שכינה" בגימטרייה = 385
"ציון" בגימטרייה = 156
"שכינה" + "ציון" = 385 + 156 = 541 בגימטרייה "ישראל"
"קנאה" בגימטרייה גם = 156

חטאו של זמרי הפריד בין ציון לשכינה, וניתק את ישראל מן הקדושה ששכנה בהם (ניתקו ישראל מחבל השפע). כדי להשיב אל ישראל את השכינה היה צורך במעשה הקנאות של פינחס, ו"בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם" וכך השיב את 156 ואיחדו עם 385 – החיבור שנתן שוב שכינה בישראל.

"וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי."
ללא ה"קנאה" לא הייתה שבה השכינה לישראל, ובכך היה סופם. "קנאה" + "שכינה" = 385 + 156 = 541 = "ישראל"

והסוד המסכם למעשהו של פינחס, אשר חיבר את חבל השפע אל ישראל: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲ-מָתִי מֵעַל בְּ-נֵי יִשְׂרָאֵ-ל" המילה "חבל" מתקבלת בפסוק בדילוג של 7 אותיות קדימה, החל מהאות "ח" של המילה " חֲמָתִי". כך שמתקבל: ""פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת ח--ב--ל"

7 הוא מספק הקדושה – מייצג את הרוחניות שחומר – השכינה שבישראל, ופינחס השיב את החבל המחבר את "בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" אל לקב"ה, השיב את השכינה לישראל.

"לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"
שלום מלשון שלמות – כי רק כאשר יהודי מקיים את המצוות כולן, חבל הטבור הרוחני שלו מחובר בשלמות אל הקב"ה, והוא יכול להרגיש שלם. וכאשר כל מחשבותיו, דיבורו ומעשיו נעשים בקדושה שלימה, אז הוא יכול להרגיש את השכינה שורה בו, אבריו מקבלים חיות, וחייו מתמלאים באושר, שגשוג ושפע עליון.