דבר תורה קצר לשולחן השבת, פרשת "בלק"

'כדורי.נט' מגיש: פנינים לפרשת השבוע "בלק" מתוך הספר "אוצר הפנינים" על התנ"ך

"ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כלחוך השור את ירק השדה" (כב, ד).

אפשר לבאר, בהקדים הגמ' במסכת גיטין (ל"ח), שהותרו ישראל לכבוש את עמון ומואב ע"י סיחון, שכבשם לפניהם, ומפני שכבשם התבטל האיסור שנאמר להם "אל תצר את מואב".

ועוד יש להקדים, שאמרו רבותינו הקדושים, כל המאכלים באים על תיקונם ע"י אכילת האדם וברכתו עליהם. וגם עשב השדה שאינו ראוי לאכילת האדם, מתעלה הוא ע"י הבהמה שאוכלתו, וכשאוכל האדם את הבהמה, נתקן גם העשב ההוא.

וזהו ביאור הפסוק "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו", כלומר שמואב ומדין פחדו שיתנם ה' ביד אומה אחרת שסביבותם, וע"י זה יוכלו ישראל לכבוש אותם, "כלחוך השור את ירק השדה", כשם שעשב השדה מתעלה ע"י אכילת השור, ונתקן אח"כ כשאוכלו האדם...

"וישלח מלאכים אל בלעם... הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ" (כב, ה).

יבואר בהקדם המדרש בפרשת שמות, שבלעם היה מיועצי פרעה, והוא זה שיעץ לו לגזור על עם ישראל את הגזירה המרושעת, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

וזהו ביאור הפסוק, "הנה עם יצא ממצרים", למרות מה שיעצת לפרעה, שחשבת בזה להשמידם ולא עלה בידך, ולא עוד אלא "הנה כיסה את עין הארץ" ופרו ורבו יותר ממה שהיו בתחילה, ונמצא א"כ שעצותיך לא מועילות כלל, ולכן אין אני מבקש ממך עצות, כי אם קללות בלבד...

"ועתה לכה נא ארה לי... כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר" (כב, ו).

יש להקשות, מדוע כשדיבר על הברכה אמר "אשר תברך מבורך" שהוא לשון עבר, וכשדיבר על הקללה אמר "אשר תאור יואר" שהוא לשון עתיד.

ועוד יש להקשות, מפני מה טרח בלק כל כך לקלל את ישראל, והרי יכל לבקש מבלעם שיברך אותו לנצח את ישראל במלחמה, וממילא לא היה צורך בקללה כלל.

ויבואר בהקדם דברי חז"ל, שבלעם היה רשע כל כך, שלא היתה הברכה שייכת אצלו כלל, ולכן אם היה רואה אדם שעתיד להתברך בקרוב באיזה דבר, היה מברכו בדבר זה, שממילא יתברך בו. ואם לא היה רואה, היה אומר לו שאינו ראוי לברכה. אבל כשהתבקש לקלל, היה מסכים תמיד.

וזהו ביאור הפסוק, "כי ידעתי את אשר תברך מבורך", שהוא מבורך ממילא גם בלי ברכתך, ואין אתה מברך לעולם, ועל כן לא ביקשתי ממך ברכה. אבל ידעתי "ואשר תאור יואר" בעתיד, אפילו אם לא נגזר עליו להתקלל, ולכן ביקשתי שתקלל את ישראל...

"ויאמר אלהים אל בלעם... לא תאור את העם, כי ברוך הוא" (כב, יב).

יש להקשות, מה טעם הוא זה, והרי מסיבה זו רוצה בלעם לקלל את ישראל, מפני שהם מבורכים והוא אינו חפץ בכך! וגם לפרש"י שביאר שרצה בלעם לברכם, יקשה כיצד נהפל בלעם פתאום לאוהב ישראל.

ויבואר בהקדם המדרש בפרשת תולדות, שרבקה היתה עקרה מספר שנים עד שנפקדה, מפני שלבן ובני ביתו בירכוה "את היי לאלפי רבבה", ולא רצה ה' שיאמרו בגויים 'ברכתנו עשתה פירות, ובזכותנו נולד לרבקה כל הגוי הגדול הזה'.

וזהו ביאור הפסוק, שכוונת בלעם היתה לברך את ישראל, כדי שיוצרך הקב"ה לעשותם מקוללים בתחילה כמו שעשה לרבקה, ולא יאמרו שברכתו של בלעם עשתה פירות. וע"ז אמר לו הקב"ה, "לא תאור את העם", שרצית לקללם ע"י ברכה כשם שעשו לרבקה, וכוונתך לא תצלח, "כי ברוך הוא" שברוכים הם מתחילה וקדמה ברכתי לברכתך, ואין חשש שיאמרו בגויים שברכתך עשתה פירות...

ועוד אפשר לבאר, בהקדים הגמרא במסכת מועד קטן (ט'), שרשב"י שלח את בנו אלעזר לקבל ברכה מהחכמים, ואמרו לו יהי רצון שתזרע ולא תקצור וכו', והיו נראים לו דבריהם כקללות ולא כברכות. וכשחזר לאביו, אמר לו 'לא די בזה שלא בירכוני, אלא גם קיללוני'. וביאר לו אביו שכוונתם היתה לטובה, וכל דבריהם היו ברכות. ולדוגמא, כשאמרו לו "תזרע ולא תקצור", כוונתם היתה שיוליד בנים ולא יראה במיתתם, וכן על זה הדרך.

וזהו ביאור הפסוק, שכוונת בלעם היתה לברכם בלשון קללה, ובכך יטעה בלק ויחשוב שקללם וישלם לו במיטב כספו, וגם יעשה רצון ה' ויברכם. וע"ז אמר לו הקב"ה, "לא תאור את העם" אפילו למראית עין, והטעם "כי ברוך הוא" ואינם זקוקים לברכתך בשום אופן, אלא את אשר אשים בפיך אותו תדבר ותו לא...

"ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה" (כב, יח).

יש להקשות, שתיבות 'או גדולה' מיותרות לכאורה, שהרי אם אינו יכול לעשות קטנה, קל וחומר שלא יוכל לעשות גדולה ללא רשות הקב"ה.

ואפשר לבאר, בהקדים דברי המדרש, עה"פ "וישם ה' דבר בפי בלעם", שנחלקו מה שם בפיו, חד אמר חכה שם בפיו, וזהו שנאמר "מה אקב, לא קבה אל", וחד אמר רסן שם בפיו, שנאמר "מה אזעם, לא זעם ה'". ולא מובן מה כוונת חז"ל בזה.

וביארו שם, שההבדל בין חכה לרסן הוא שחכה היא מחט כפופה הנעוצה בראש הדג, וגורמת לו שלא יוכל להוציא את לשונו לחוץ. ורסן פעולתו הפוכה, שלוחץ את שפתי הבהמה בחזקה, עד אשר מרוב הדחק לעיתים מוציאה הבהמה את לשונה לחוץ. ושתי הדעות במדרש, כוונתם לדבר אחד, ואין חילוק ביניהם, כי לעיתים הוצרך הקב"ה לעצור את לשון בלעם, וכביכול שם חכה בפיו, ולעיתים הוצרך להמשיך את דיבורו, וכביכול שם רסן על פיו.

שהרי בלעם היה שונא ישראל יותר מבלק, כידוע, ורצה תמיד להזכיר בדבריו שמות של דין, כדי לעורר כעס על ישראל, וה' הפכם לשמות של חסד. וכשהתחיל לומר שם "אלוהים" שהוא דין, שם הקב"ה חכה בפיו, ועצר את לשונו, והוציא מפיו שם "אל" שהוא רחמים, כמש"כ "חסד אל כל היום". וזוהי כוונת הפסוק "מה אקב, לא קבה אל", שהרי 'אל' אינו שם של דין. וכשרצה לומר שם "יה" שהוא דין, שם הקב"ה רסן על פיו והמשיך את דיבורו, והוציא מפיו שם הוי"ה, שהוא רחמים. וזוהי כוונת הפסוק "מה אזעם, לא זעם ה'", שהרי שם הוי"ה אינו מורה על זעם.

וזהו ביאור הפסוק, "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי", אינני יכול שיעברו את פי ושפתי, התיבות "ה' אלוהי", שמות של הוי"ה ואלהים, "לעשות קטנה או גדולה", לעשות את תיבת הוי"ה קטנה (י"ה) או גדולה (אלהים), כדי שיהיו שמות של דין, אלא "את אשר ישים ה' בפי, אותו אשמור לדבר"...