רעיון לפרשת השבוע "בלק"

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה" ● איך מדבר איתנו הקב"ה? ● איך החיים עצמם מאותתים לנו, מה בדיוק עלינו לתקן? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "בלק"

הקב"ה מדבר עם האדם בסימנים. ולעיתים כשהאדם סוטה מן הדרך שולח אליו הקב"ה מלאך' כדי שישנה משהו במציאות חייו, ואז אולי יבחר האדם לקרוא את הסימנים בזמן, ישנה דרכיו, ויעשה תשובה.

"וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ" -

כותב רש"י - " לְשָׂטָן לוֹ" - מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד.

"בַּדֶּרֶךְ" – אדם מתקדם בחייו ומתכנן לעצמו את דֶּרֶךְ חייו, את המהלכים הרצויים לו לעתידו – תואר אקדמי, בית, אישה, ילדים, עסק, קריירה, ושאיפות שונות ומשונות .... לפתע באמצע הדרך קורה לאדם משהו בלתי צפוי, אירוע קשה שלא תכננן, משהו אשר שובר את שיגרת חייו, ומכריח אותו לשנות את תוכניותיו – האדם נאלץ לסטות מן הדֶּרֶךְ שתכנן לעצמו - זו הנקודה בה נעצרת לאדם הדרך, והוא חייב, שלא ברצונו, להרהר מחדש במציאות חייו.

בִּלְעָם יוצא לדֶּרֶךְ לעשות מעשה היפך רצונו של הקב"ה. הוא יוצא לקלל את ישראל בעוד שהתיר לו הקב"ה ללכת אל בָּלָק כדי להגיד את דבר ה' בלבד.

הקב"ה שולח אל בִּלְעָם סימנים לתקן את מעשיו - אולם התעלמותו מהם, מביאה את בִּלְעָם לבסוף אל נקודת ההשבתה, הנקודה בה נעצרת לו הַדֶּרֶךְ.

"וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ."

האתון רואה את מלאך ה' וסוטה מן הַדֶּרֶךְ, וזהו למעשה האיתות הראשון שמקבל בִּלְעָם – רצה הקב"ה להראות לו, כי הסוטה האמיתי מן הַדֶּרֶךְ זה למעשה הוא, וכי הוא אינו עושה את שהורה לו הקב"ה. אך הפוסל במומו פוסל, ובִּלְעָם מאשים ומכה את האתון, בעבור אותו החטא (הסטייה מן הדרך) שהוא עצמו כושל בו.

"וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ."

כאשר מקבל האדם איתות קטן לעשות תשובה ולתקן, אך הוא מתעלם וחושב כי הכול בחיים מקרה, אז נשלחים אליו משמיים איתותים כואבים יותר - החיים הולכים וסוגרים עליו "גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה". הקב"ה מנסה להראות לאדם את דרך האמת, להוביל אותו במסלול חדש, שיהיה לו קשה יותר לסטות ממנו - ממש כמו בקריעת ים סוף כשהוליך את בני ישראל בדרך האמת, מבלי יכולתם לקלקל ולסטות לצדדים "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות פרק יד).

בִּלְעָם מתעלם מהסימן הראשון, ועל כן מה שהחל בסטייה קטנה של האתון מן הדרך, הופך לכאב של ממש, כאשר שוברת האתון את רגלו של בִּלְעָם על גדר האבנים. רגל מסמלת צעידה בדרך, ואצל הקב"ה כול סימן שנשלח לאדם נבחר עפ"י עקרון של - מידה כנגד מידה. שבירת רגלו של בִּלְעָם, באה ללמדו כי צועד הוא
בדרך מקולקלת, דרך שאינה כפי רצון ה'.

אדם מקבל פצע או כאב באיבר מאברי גופו, או קלקול במשהו החביב עליו מרכושו – לרוב במקום הקלקול שם ימצא גם את התיקון – זוהי מתנה מהקב"ה, הבאה לעורר את האדם בהתאם לדרגתו הרוחנית, להורות לו איכן טעה ומה עליו לתקן, במטרה להציל אותו בזמן מן הסבל והייסורים.

למשל נניח שחש אדם כאב בטן עז, ונזכר שערב קודם אכל במקום לא כשר. הוא יכול לייחס את כאב הבטן לכך שאולי והאוכל היה מקולקל, אך יכול גם להבין כי מקבל כעת איתות מהקב"ה - ובהתאם לבחור להביע חרטה, לקחת על עצמו תיקון לעתיד, ולקבל על עצמו לאכול מעתה רק במקומות כשרים. כך יכול האדם, אם יבחר, לחשוב באופן מתמיד על ההקשר שבין הסבל בחייו לבין מעשיו, לתקן בכל עת ולהשיב את עצמו אל דרך ה'.

בִּלְעָם בוחר להתעלם גם מהסימן השני, ומאשים ומכה את האתון, שכביכול היא הגורם לסבלו, ואינו מבין כי מעשיו שלו עצמו הם הגורם, והאתון היא רק המציאות החומרית המשקפת לו את קלקוליו.

"וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה'
וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל."

'אֵין יִסּוּרִים בְּלא עָוֹן' - יש אדם שעל אף הייסורים, הבאים עליו, חושב שהוא זה השולט בחייו, ומנסה לתקן בעצמו את צרותיו, ע"י שמאמין רק בכוחו שלו ובעוצם ידו. בתוך כך הוא אינו פונה לעזרת הקב"ה, ממשיך בדרכו המקלקלת, ואינו מחפש את הפתרון האמיתי – התיקון והתשובה.

"אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" – זה מצב קשה בו האדם מאבד למעשה את חופש הבחירה שהיה לו עד כה. לאחר שקלקל והתעלם מכל הסימנים, בוחרים מן השמים להשבית אותו, לשלול את חירותו ולהוציא אותו בכוח ממסלול חייו, ולהסיט אותו מן הדרך הרעה אשר בחר ללכת בה (האדם יחוו: גירושין, תאונה, מחלה, פשיטת רגל, הסתבכות עם החוק, בן משפחה חולה, פיטורין, אובדן וכד'...).

"וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם" – האתון מייצגת את החומריות בעולם, את כוח ההתנגדות של החיים. "וַתִּרְבַּץ" – זה המצב בו החיים משביתים את האדם – ודרכו נעצרת. במצב זה האדם כה אומלל עד שהוא מתחיל בערעורי תשובה מאונס ולא עוד מרצון. הוא רץ לקבל ברכות מרבנים, רץ לקברי צדיקים, מגיע לבית הכנסת להתפלל, מבקש סגולות – מבין שטעה וכי יש דין ויש דיין בעולם.

אם יביט האדם לאחור ויבדוק את התנהלות חייו לאורך הדרך עד לאותו רגע מר, יגלה כי קיבל סימנים מקדימים רבים, ונשלחו אליו הזדמנויות רבות לתקן את דרכיו, אולם, ככול הנראה, התעלם מהם – וקרה להם "יד המקרה". יש כאלו שימשיכו להילחם בקב"ה גם מתוך מצבם הנואש, ויסרבו בכל תוקף להכניע עצמם לדרך התורה והאמת – אלו יגיעו מהרה לאבדון מוחלט. אולם אלו שיבחרו לתקן, וייקחו על עצמם תשובה, יתנו צדקה, ויקבלו גם ברכה מרב גדול – מובטח להם שיראו מהרה ישועות, וניסים של ממש יתחוללו בחייהם.

"וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל" - בִּלְעָם מכה את אתונו, והיא יודעת כי לא ה"מַּקֵּל" הוא זה המכה אותה, אלה בִּלְעָם האוחז בו. האתון שואלת את בִּלְעָם "מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי…". בִּלְעָם אינו מודע לכך כי הקב"ה מייסר אותו, וכי הוא זה האוחז במקל ייסוריו, שמטרתו לעוררו לתשובה. על כן מאשים בִּלְעָם את ה"מַּקֵּל"
במצבו – את האתון. בִּלְעָם אינו רואה מי באמת אוחז במקל, ומי הוא זה המנהל את חייו - "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי..." (את האשמה – המציאות היא האשמה), כביכול אין דין ואין דיין.

"וַיְגַל ה' אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו." - כאשר הקב"ה מרחם על האדם המתייסר, ונותן לו לראות לבסוף את האמת, האדם עשוי לקבל סימן משמיים - מעין גילוי רוחני, שיעזור לו להבין את האמת. זו התחנה האחרונה, ההזדמנות האחרונה , הניתנת לאדם לתקן לפני האבדון.
יש כאלו שחוו מוות קליני וראו משפט של ממש בעולם האמת, ויש שחלמו חלום ובו מסר ברור, ויש שפגשו רב גדול, שאמר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל.

לא ניתן לברוח מהאמת, ולא ניתן לברוח מהקב"ה – באנו לעולם הזה לתקן ולעשות תשובה. אפשר להאשים את החיים, אפשר לנסות ולהסביר כל צרה ובעיה כיד המקרה, זו דרך שתוביל אל יותר ייסורים ואולי אף אל האבדון. הקב"ה אבא טוב ומטיב לישראל, ורצונו שבניו יעשו תשובה וישובו אליו. התורה מלאה במסרים אלו מכל כיוון אפשרי. יהודי צריך לקרוא את הסימנים בזמן, לקחת על עצמו תיקון ותשובה, ובכך ימנע מעצמו את הייסורים, ויבנה לעצמו חיי אושר ובטחון – הן לחיי החומר בעולם הזה, והן לחיי הנצח לעולם הבא.