פרשת חוקת ● מצוות פרה אדומה

"ויקחו אליך פרה אדומה" ● פרה זו חריגה לכל הדעות. אומות העולם לעגו לה בכל הזדמנות, במיוחד כששמעו, מה היהודים עושים עמה ● מהי מטרת מצווה זו, וכיצד מתבצעת היא למעשה? ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

"אשר לא עלה עליה על" (במדבר יט, ב)

פרשתנו היא פרשת סיפורה של פרה יוצאת דופן. פרה, המזמנת לאדם פגישה מרוממת עם האלמוות בעודו חי.

פרה זו כשרה לתפקידה רק כשהיא "אדומה תמימה" (במדבר יט, ב). פירוש: "שתהא תמימה באדמימות. שאם היו בה שתי שערות שחורות - פסולה" (רש"י בשם המדרש).

ועוד תנאי נדרש למען כשרותה לתפקיד:

"אשר לא עלה עליה על" (שם).

פרה זו חריגה לכל הדעות. אומות העולם לעגו לה בכל הזדמנות, במיוחד כששמעו, מה היהודים עושים עמה. אך, גם יהודים טובים עמדו מולה פעורי פה. התמהים לא היו רק פשוטי עם, כי אם גם גדולי החכמים בתורה, גם הנבונים שבין יראי השם. ובראש המתקשים בהבנת פשר פרה זו, אנו מוצאים גם את החכם מכל אדם - את שלמה המלך. האיש, שהמקרא הכריז עליו ש"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" (מלכים-א ה, י), הודה בעומדו מול פרה זו ואמר: "אמרתי אחכמה והיא (מצוות פרה אדומה) רחוקה ממני" (ע"פ מדרש תנחומא פרשת חקת).

מדוע?

משום שבמצווה טמון פרדוקס והסתירה הפנימית, היא מהותה.

מה מטרת מצווה זו, וכיצד מתבצעת היא למעשה?

העולה מפסוקי הפרשה הוא, שתפקיד הפרה האדומה לטהר את האדם מישראל מטומאה, שנטמא בה כשנגע במת. טהרה זו נחוצה לו, כדי שיוכל לבוא בשערי המשכן או המקדש.

לשם כך, נטל הכהן פרה זו והובילה "אל מחוץ למחנה ושחט אתה" (שם יט, ג). לאחר מכן, טבל אצבעו בדמה "והזה אל נכח פני אהל מועד" (שם, ד).

בשלב הבא "שרף את הפרה לעיניו... ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה" (שם ה-ו).

לאחר מכן, אסף הכהן את אפר הפרה והערה אותו אל כלי בו נתנו מים חיים.

ובתערובת זו השתמשו, כדי להזות על הטמאים ולטהרם.

וכאן נולד הפרדוקס.

למרבה הפלא, בעוד שפרה זו מטהרת בהזיית אפרה את הטמאים הרי טימאה את כל הכהנים הטהורים, שהתעסקו בהכנתה למצוות הטהרה.

עלינו להסיק, אפוא, שבאפר הפרה האדומה טמונים, בו זמנית, כוחות מנוגדים בתכלית. כלום יתכן הדבר? גם טומאה וגם טהרה במחיצה אחת?

אלו דבריו של רבן יוחנן בן זכאי, התנא הגדול, שחי בעת חורבן בית המקדש השני:

"אמר להן (לתלמידיו): חייכם! לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת ולא המים מטהרים. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי. אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב: "זאת חוקת התורה" (מדרש תנחומא, ח).

מה פירוש תשובה זו? כלום רק התחמק רבן יוחנן בן זכאי ממתן הסבר, בהצבעה על מגבלות השכל האנושי?

לא. בפירוש לא.

בדבריו יצאה לאור אמת גדולה. אמת יהודית גדולה, המתייצבת מול התפישה האלילית, השלטת עדיין בחברה אנושית.

האדם במחשבתו ובמעשיו יוצר את הטומאה או את הקדושה. במוסריותו או באי-מוסריותו קובע הוא את איכות החיים. 
 
אין בעולם - טען באוזניהם - אין בעולם כוחות מאגיים אפלים, השולטים באדם בצוו גורל עלום כלשהו, שאין להשתחרר ממנו. לא קיימים כוחות דימיוניים, המכתיבים את מהות חייהם של הבריות, וכופתים אותם באזיקי טומאה כלשהי. המציאות החומרית נייטרלית היא. אינה טובה ואינה רעה. האדם במחשבתו ובמעשיו יוצר את הטומאה או את הקדושה. במוסריותו או באי-מוסריותו קובע הוא את איכות החיים. בהתייחסותו האישית לגורל, לאלוקים ולזולת, הופך הוא את העולם לטוב או לרע. ובעיקר, בציותו לחוק האלוקי או במרידתו בו, מעניק הוא ערך למציאות חייו, או הופכה לחסרת משמעות.

אין המת מטמא בעצמיותו, ואין סגולת המים לטהר. האדם בציותו למצווה, הוא המעניק לה את הסגולה הזאת.

זאת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי. הוא גילה, שהפרדוקס עצמו בא לרמז על ההרמוניה האלוקית, בה מתאחדים ההפכים הללו. ומי שמכיר אך ורק בקיומה של מציאות חומרית, חש בפרדוקס הניגודים, המצויים בעולם.

על כן, אין תשובה מלאה והסבר מקיף למצוות פרה אדומה. שכלו של האדם והגיונו קולטים אך ורק את המציאות המוחשית, את עולם העובדות המעשיות, וכלפיהן מסוגל הוא לקבוע את יחסו הנכון, אבל, לא כלפי מה שמעבר להן.

אולם, על לבו של אדם אין חלות מגבלות ההיגיון. במערכות נשמתו מסוגל הוא לחוש, לחוש בעוצמה רבה, את מה ששכלו אינו מסוגל להסביר לו. וכאשר קיים היהודי בתקופת בית המקדש את מצוות ההיטהרות באפר הפרה, הוא ידע והרגיש, כי הביאה אותו הזאה זו מחדש אל שערי האלמוות, בעודו חי.

שכן, מה פשר האלמוות בתפישת היהדות?

הביטוי העליון של החירות.

"חירות הנפש אחרי צאתה מלבושי הגוף הארצי, כשלמוות אין שליטה על הנשמה, המתרוממת אל על" (רש"ש הירש).

ומה הפירוש של המושג "טהרה"?

"חירות הנפש גם בעת היותה לבושה בגוף הארצי בעולם הזה. הטהרה מאשרת בוודאות, כי כבר עלי אדמות, אין נשמת האדם הטהורה משועבדת לשום כוח מכוחות הטבע, והיא בת חורין גם בתוך הלבוש הגופני" (שם).

משמע, הטהרה והאלמוות הם שני צידיו של מטבע אחד. מטבע החירות "לפני" ו"אחרי".

אדם זה, ששיעבד את רוחו החופשית לכוחות גופו, הביא על עצמו, בעיני היהדות, את הטומאה. 
 
הטומאה, לעומתן, מבטאת במובן הרחב של המילה את הכניעה לכוחות הטבע החומריים החולפים. את האמונה, שכוחות החומר ארעיים אלו שולטים שלטון בלעדי על אדם, שהוא כפוף, בלי יכולת להשתחרר, לדטרמיניזם, למיתוסים של פרויד, לסיפור כוכבי האסטרולוגיה, לאינסטינקטים, ואין לו, אלא חושיו ועצותיהם ה"נבונות". אדם זה, ששיעבד את רוחו החופשית לכוחות גופו, הביא על עצמו, בעיני היהדות, את הטומאה.

ביטוי עליון לשיעבוד נפשי כזה מתרחש, כשנפגש האדם ישירות עם המוות, במיוחד במות אחד מקרוביו האהובים עליו. הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו, ואז, בנהמת הכאב הצורב, עולה בו מחשבת הטומאה ומכריזה באזניו: זהו זה. סופו של האדם, שאין אחריו אלא קבר ומצבה, ותו לא. באותו רגע לוחשת היהדות באוזניו ואומרת לו: "טימאת זה עתה את מחשבתך ואת ישותך, קשרת אותם למרכבת החולף והארעי, שכחת, כי עצמיותך היא מעל המוות".

ואז - מזים עליו מאפר הפרה. הזאה, שמטרתה לנער אותו מן ההיצמדות אל החומר. להזכיר לו את האמיתות הגדולות, המדברות על חירותן של רוחו ונשמתו, שהיו מקובלות עליו עד הזעזוע, זעזוע המוות או זעזוע החטא, שאף הוא מוות.

סמליה של הפרה ילמדוהו מחדש אמת זו. ובשעה שהוא מטהר את עצמו, ומכין את גופו ונשמתו להזאה מאפר הפרה, הוא ייזכר, מדוע נבחרה דווקא פרה אדומה לתפקיד. הצבע האדום מבטא את התוסס והרענן, את חיי התשוקה במלוא אונם. הוא גם יודע באותה עת, מדוע חייבת היתה פרה זו לצורך המצווה להיות אחת, "שלא עלה עליה עול". היא היתה גם אדומה וגם פורקת עול, כדי לערער את ההנחה המוטעית, שאין אפשרות להעלות את עול ההכרה המוסרית על חיי החומר השוקקים.

הנה לעיניך לקחו פרה, המסמלת את אביב התשוקה במיטבו, והוציאו אותה אל "מחוץ למחנה", אל מחוץ למסגרת החיים, הנתונה למרות החוקים המוסריים. הוציאו אותה אל המדבר, שם שולט הטבע הפראי, הקמאי. ושם לקח הכהן (המסמל את הרוח), שחט אותה ושרף אותה, בהביעו בכך את כוחו של המוסר להכניע את פרת התשוקה הסוררת.

האדם, שדבק בו שמץ מדמיון המוות, עומד ביראת הכבוד לפני הכהן, המזה עליו ממי הפרה. תמונתה של זו עולה לנגד עיניו. סמליה מדברים אל לבו, והוא חש, כיצד שב אל האיזון. הוא מרגיש, כיצד מתחילה הטהרה לזרום בעורקי נשמתו, כיצד מרוממת היא אותו, ומוסרות השלטון על גופו עוברים שוב לידי ישותו הפנימית.

אז ידע, כי הוא בן אלמוות, גם אם לא הבין איך וכיצד ולמה. הוא יכול שוב לבוא בשערי המקדש.