"תוך הנחל" לפרשת חוקת ● הגלות נובעת מחסרון האמונה

בליל שבת קודש פרשת חוקת התשס"ח, מסר הצדיק מוהרא"ש שליט"א שיחה נפלאה, ע"פ דברי רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ז' המדבר מאמונה ומתפילה ● היכן רמוז בפרשה החטא הנורא של פגם באמונת חכמים? ● איזה מדה כנגד מדה היתה בעונש של "הנחשים השרפים"? ● זאת ועוד, בשיחה שלפניכם ● תוך הנחל - פרשת חוקת

פתח ואמר מוהרא"ש שליט"א (מוהרא"ש חזר בקיצור על תמצית דברי רביז"ל בתורה זו): דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ואמונה הוא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות י"ז) "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: 'פרישן בצלו', וזה בחינת נסים למעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו, ועיקר אמונה, בחינת תפלה, בחינת נסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", ובשביל זה, כשפגם אברהם "במה אדע" (שם ט"ו), ובזה פגם בירושת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפילה, היה גלות מצרים, ומצרים הוא היפוך הנסים, כמו שכתוב (שמות י"ד): "ומצרים נסים לקראתו", שאין שם מקום הנסים, ואין שם מקום התפילה, כמו שכתוב (שם ט): "והיה כצאתי את העיר אפרש את כפי", וכל הגלויות מכונים בשם מצרים, על שם שהם מצירים לישראל, וכשפוגמין באמונה, בתפלה, בארץ ישראל, הוא יורד לגלות, אבל אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת, ואי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם; ועל ידי שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת; אבל כשמקבלין עצות מרשעים, הוא בחינת נשואין בקלפה, שהוא עצת הנחש, וכמו שכתוב "הנחש השיאני" (בראשית ג') לשון נשואין, אבל עצת הצדיק הוא כולו זרע אמת וכו', עיין שם כל זה בדברי רביז"ל.

והסביר מוהרא"ש נ"י, כי הנה העיקר היא אמונה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (מכות כ"ד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב') וצדיק באמונתו יחיה, כי הכל תלוי ועומד על אמונה, וכשיש לו אמונה יש לו הכל, וכמו שכתוב (משלי כ"ח) איש אמונות רב ברכות, וכן אמר רביז"ל (שיחות הר"ן סי' ל"ג) אצל העולם אמונה היא דבר קטן, אבל אצלי העיקר הוא אמונה, וכשאדם יש לו אמונה, חייו חיים, כי כשיש לו טוב, הוא מהלל ומברך לשמו יתברך על כל הטוב שנתן לו, וכשיש לו רע חס ושלום, הוא יודע שגם זה מהקדוש ברוך הוא, בשביל טובתו הנצחית, ולכן מקבל הכל באהבה, מה שאין כן אם אין לו אמונה חס ושלום, הוא בגלות עמוק מאד, וחייו אינם חיים רחמנא ליצלן, כי אפילו כשיש לו טוב הוא מפחד בכל רגע שלא יאבד אותו, וכשיש לו רע אין לו במה לנחם את עצמו, ולכן עיקר עבודת אדם לחדש עצמו באמונה בכל עת, ולהמשיך על עצמו את האמונה בכל יום מחדש, וכמו שכתוב (איכה ג') חדשים לבקרים רבה אמונתך, ואז יחיה חיים טובים באמת, וירגיש מעין הגאולה ממש.

והנה מדת האמונה תלוי בתפילה, וכמו שכתוב (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה, ותרגם אונקלוס, פרישן בצלו, היינו פרוסות בתפילה, כי כפי שיש לאדם אמונה, כן הוא מתפלל אל השם יתברך, וכן כל מה שמתפלל אל השם יתברך, בן נתרבה אצלו האמונה, כי הם תלויים זה בזה, וכן כתיב (תהלים קט"ז) האמנתי כי אדבר, אני זוכה לאמונה, כפי שאני מדבר ומתפלל אל הקדוש ברוך הוא, וכן כתיב (שם פ"ט) אודיע אמונתך בפי, שאני מודיע לעצמי את האמונה על ידי דיבורי פי, כי האמונה תולה בפה של אדם (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' מ"ד), ולכן כל מי שרוצה לזכות לאמונה ברורה, ירבה מאד בתפילה והתבודדות להקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה יזדכך אצלו האמונה, ויזכה לצאת מגלותו לגמרי.

אבל להגיע אל אמונה ברורה בהקדוש בורך הוא, צריכין אמונת צדיקים, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (מכילתא בשלח) על הפסוק (שמות י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו קל וחומר בה', בא זה ללמדך, שכל מי שמאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם, עיין שם, כי הצדיקים נותנים לנו עצות טובות על כל דבר, ומדריכים אותנו איך להגיע אל אמונה ברורה בהקדוש ברוך הוא, והם מלמדים אותנו דרך התפילה, ואיך שאין שום עצה אחרת רק לתלות עינינו למרום ולהתפלל אל הקדוש ברוך הוא, וכמו שעשה משה בשעת מלחמת עמלק, שנאמר (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה וגו', היינו פרושות בתפילה, וכמו שכתוב (שם) והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל וגו', ואמרו על זה חכמינו הקדושים (ראש השנה כ"ט.), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים אל לבם לאביהם שבשמים היו נוצחים, ופירש שם התוספות יום טוב, שמשה הראה והצביע עם ידיו כלפי מעלה, ולימד לנשמות ישראל שאין עצה אחרת רק לתלות עיניהם לאביהם שבשמים בתפילה, ועל ידי זה ינצחו את עמלק, ולכן כל שאדם מקורב אל צדיק אמיתי, ומקבל את דבריו באמונה פשוטה, כן נכנס בו אמונה בהקדוש ברוך הוא, וכן יעסוק בתפילה, עד שיזכה לראות נסים על כל פרט ופרט, מה שאין כן אם אין לאדם אמונת חכמים, והולך אחר עצת היצר הרע, שהוא עצת הנחש הקדמוני, אזי הוא אובד אמונתו, ונופל לתוך גלות מר ועמוק מאד רחמנא ליצלן, ולכן אשרי מי שזוכה להיות מקורב אל צדיק אמיתי, ולקבל כל דבריו באמונה פשוטה מאד, כי על ידי זה יזכה לראות נסים ונפלאות בכל פרט של החיים, וטוב לו בזה ובבא לנצח, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא"ש נ"י את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כתיב (במדבר כ"א), וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשינו קצה בלחם הקלקל, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם, וימת עם רב מישראל, ופירש"י באלקים ובמשה, השוו עבד לקונו, עיין שם, ויש להבין מה מלמד אותנו התורה הקדושה בזה, שהושוו דיבורם הרע כלפי אלקים וכלפי משה, אבל על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי התורה הקדושה מלמד אותנו גודל מעלת אמונת צדיקים, שרק על ידי אמונה בהם, יכולים להגיע אל אמונה בהקדוש ברוך הוא, ומיד שפוגמים באמונת צדיקים, פוגמים באמונה בהקדוש ברוך הוא, כי הם תלויים זה בזה, וכמובא בהמשך דברי המכילתא הנ"ל, כיוצא בדבר אתה אומר, וידבר העם באלהים ובמשה, אם באלהים דברו קל וחומר במשה, אלא זה בא ללמדך שכל מי שמדבר ברועה נאמן, כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם, הרי ששניהם הושוו יחד, ולכן תיכף ומיד התלוננו על הגלות ואמרו, למה העליתנו ממצרים וגו', כי הפוגם באמונה יורד לגלות, וכל הגליות נקראים "מצרים" על שם שמצירים לישראל, וכן גם אמרו, כי אין לחם ואין מים ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, כי מי שיש לו אמונה ברורה ומזוככת, ועוסק תמיד בתפילה, אינו צריך לעשבים ולסמים לרפאות חולאתו, רק הוא נתרפא על ידי לחם ומים, וכמו שכתוב (שמות כ"ג) ועבדתם את ה' אלקיכם, היינו על ידי תפילה ואמונה, וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרביך, שיהיה לך רפואה על ידי הלחם ומים שאתה אוכל ושותה ולא תצטרך לרפואות (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' א'), אבל מיד שפגמו באמונה, התלוננו גם על הלחם והמים, ופיחדו מן החולאת, ואמרו, עתיד המן הזה שיתפח במיעינו (כמובא ברש"י), כי רק אמונה מציל אדם מן הכל.

וזהו, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וגו', שקיבלו עונש מדה כנגד מדה, כי על ידי שפגמו באמונת צדיקים ולא הלכו אחר עצתם, רק הלכו אחר עצת היצר הרע שהוא עצת הנחש הקדמוני, על ידי זה באו הנחשים השרפים ונשכו אותם, ואז הכירו פגמם והתוודו את עונם, וכמו שכתוב, ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, שהכירו תיכף ומיד שפגמו באמונה בה' ובצדיקיו האמיתיים, והבינו, שחמור העוון שדיברו על משה, כמו שדיברו על ה', ולכן ביקשו התפלל אל ה' ויסר מעלינו הנחש, היינו שתגלה לנו את עבודת התפילה, שהיא עיקר העצה לסור מעצת הנחש ולבוא לידי אמונה, ויתפלל משה בעד העם, כי היה עבודת משה רבינו כל ימי חייו, לגלות האמונה והתפילה לנשמות ישראל, ולהציל אותם מכל רע.

וזהו הכתוב אחר כך, ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, "על נס" דייקא, שהוא ענין התגלות הנסים על ידי עבודת התפילה, כי הראה להם משה רבינו שאין הנחש ממית אלא החטא ממית, ותיכף ומיד ששעבדו את לבם אל הקדוש ברוך הוא, והכניסו בעצמם אמונה שלימה ומזוככת, היה להם רפואה שלימה שלא על פי הטבע, וכמו שכתוב ויעש משה נחש נחושת וישמהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי, ואמרו על זה חכמינו הקדושים (ראש השנה כ"ט. מובא כאן ברש"י) וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים, כי לימד אותם משה רבינו דרכי האמונה, שתיכף ומיד שישעבדו את לבם לאביהם שבשמים באמונה ברורה ומזוככת, יהיה להם רפואה שלימה לכל מכותיהם, ולא יצטרכו לרפואות גשמיים כלל, והשם יתברך יזכינו לאמונה ברורה בה' ובצדיקיו האמתיים, עדי נזכה להמשיך על עצמינו כל מיני השפעות טובות ברוחניות ובגשמיות מעתה ועד עולם אמן ואמן.