מבט לפרשת השבוע "חוקת"

הזכות למים ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר את התפילה לגשם הנאמרת בשמיני עצרת: "על הסלע הך, ויצאו מים. בצדקו חון חשרת מים" ● הרי משה נענש, מפני שהוא הכה על הסלע. כיצד מבקשים גשם בזכות חטא? ● פרשת חוקת

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (כ, יב).

מבאר רש"י את המילה "להקדישני" - יכולתם לגרום ליותר קידוש שם שמים, וזו לשונו: "שאילו דיברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום- קל וחומר אנו".

בתפילת הגשם אומרים: "על הסלע הך, ויצאו מים. בצדקו חון חשרת מים".

עומדים בתפילה ומבקשים גשם. בזכות צדקתו של משה רבנו, שהכה על הסלע ויצאו מים. לכאורה, מזכירים עוון של משה רבנו, חטא, שבעטיו משה ואהרן לא זכו להיכנס לארץ ישראל. ללא החטא הזה - אומר רש"י - הם היו נכנסין לארץ. מובן, שהחטא הוא רק לפי דרגתם הגבוהה של משה ואהרן, "ומדקדק הקב"ה עם צדיקים כחוט השערה". אבל למה באים בתפילה ומזכירים חטא ?

בתפילה צריך לבקש בזכות מצוות, בזכות מעשים טובים של מנהיגי האומה, לא בדברים, שהקב"ה מגדיר אותם כחוסר אמונה, או כחוסר בקידוש שם שמים.

בספר "מרפסין איגרי" מובאת תשובה של הרב ישראל מנחם קליין והרב אשר וסרמן בעניין הבקשה בתפילת הגשם: "על הסלע הך ויצאו מים. בצדקו חון חשרת מים". אין כוונתה על הכאתו של משה על הסלע בפרשתנו במי מריבה, כי אצלנו משה ציווה לדבר ולא להכות. לכן אין כאן זכות, שבעבורה נבקש להתברך בגשמי ברכה. כוונת הבקשה היא לרמוז על זמן אחר, שבו הכה משה על הסלע כפי שנצטווה בפרשת שלח. שם נאמר: "והכית בצור, ויצאו ממנו מים, ושתה העם. ויעש כן משה לעיני זקני העם." (יז, ו) בזכות צדקותו שם אנו מבקשים מהקב"ה: "חון חשרת מים".

אם משה חטא בפעם אחרת בהכאה, למה בכלל צריך להזכיר את המעשה? לא חסרים למשה רבנו זכויות ומעשים טובים לאורך שנות הנהגתו וחייו? לכן חשבתי ליישב בדרך אחרת, שתסביר גם את עניין ההכאה בפרשתנו.

בעל ה"חידושי הרי"ם", האדמו"ר הראשון לבית גור, ביאר למה באמת משה רבנו הכה את הסלע? למה משה שינה ממה שציווה אותו הקב"ה? ומבאר, כי משה רבנו חשש מקטרוג על עם ישראל. שכן אם סלע שומע כשמדברים אליו, כמו שרש"י מסביר את מצבו של הסלע ש - אינו זקוק לפרנסה, אינו שומע ואינו מדבר, ובכל זאת מקיים את רצון הבורא יתברך - למה עם ישראל, ששומע ומדבר וזקוק לפרנסה, זקוק לרחמי שמים בכל צעד, עם שזכה לראות ניסים, לראות דברים, שאפילו הנביא יחזקאל לא זכה, למה עם ישראל לא שומע כשמדברים אליו? לכן משה רבנו מסר את נפשו והכה על הסלע למען כלל ישראל. משה המנהיג העדיף את טובת העם על טובתו האישית.

עומדים יהודים בתפילת הגשם אחרי הימים הנוראים, בסוף חג הסוכות, בשמיני עצרת, ומבקשים מבורא העולם: אנא, התנהג איתנו כמו משה רבנו, חון אותנו לפנים משורת הדין. גם אם בימי הדין נגזר, חלילה, שלא מגיע לנו, כי רבו החובות מהזכויות, אבל לפנים משורת הדין מבקשים אנו פרנסה, מבקשים גשם.

לפי ביאורו של החידושי הרי"ם על מסירות הנפש לומדים יסוד גדול. אומנם משה רבנו התכוון לטובת כלל ישראל. ידועים הדברים, ויש להם ראייה גם מאהרן, שהיה איתו ולא מיחה בו. הרי בפסוק מודגש: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים" (כ, יא). אם כך, יכול היה אהרן למחות באחיו הקטן אחרי המכה הראשונה ולומר לו: לא כך ציווה הקב"ה, צריך לדבר אל הסלע. אבל גם אהרן הבין, שמשה חושש מקטרוג על ישראל. לכן גם הוא העדיף לא לומר דבר ולתת למשה להכות בשנית.

בכל זאת שניהם נענשו בחומרה ולא זכו - בגלל החטא - להיכנס לארץ ישראל.

הלימוד שלנו מכל העניין, לפי הסברו של החידושי הרי"ם הוא, שגם כשיש לנו כוונות טובות, עד כדי מסירות נפש ממש, אסור לנו להיכנס לחשבונות שמים. אם הקב"ה ציווה, אסור לשנות. לא משנה הסיבה, היא יכולה להיות הטובה ביותר – אין משנים מדברי ה'.

מצד אחד, משה ואהרן מסרו את נפשם לטובת בני ישראל, ומצד שני, הם נענשים על כך, כי ציווי ה' עומד מעל הכל.