רעיון לפרשת השבוע "חוקת"

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ, עֹל" ● מדוע המת מטמא את החי? ● למה פָרָה אֲדֻמָּה נחוצה, לצורך ההיטהרות מטומאת המת? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "חוקת"

כאשר מת האדם נפרדים מגופו חלקיו הרוחניים נשמה, רוח ונפש שהיו בו. חלקיו הרוחניים אינם מתפזרים באופן אחיד, אלה חלקים מתוקנים מנשמתו האלוקית עולים מעלה אל עולמות עליונים, בעוד שחלקים מנפשו הבהמית, מקור תאוותיו החומריות, נשארים לתיקון בעולם הזה.

בתחילה שורים חלקים מנפשו על גופו המת, ולאחר מכן יתכן ויתגלגלו שוב בגוף אחר לצורך תיקונם. "ואמנם אם לא תקן את הנפש לגמרי בפעם א', ונפטר מן העולם, אז צריך שתחזור הנפש ההיא בגלגול, עד כמה פעמים, עד שתזדכך כל צרכה לגמרי" (שער הגלגולים)

כל עוד ולא נקבר גוף האדם המת שורים בו עדיין, אותם חלקים מנפשו הבהמית, אשר לא הספיק לתקנם בחייו ע"י קיום המצוות. בשל כך נמשכים אליו, כמו זבובים אל דבש, כוחות הטומאה, והתוצאה שנטמאים גם האנשים החיים, הבאים עם הגוף המת במגע, או אלו השורים איתו תחת קורת גג אחת.

רומז שלמה המלך בקהלת: "מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ". (קוהלת פרק ג) כי לאחר מות האדם חלק רוחני בו עולה מעלה, בעוד נפשו הבהמית יורדת למטה, אל הארץ.

עפ"י דיני ניחום אבלים בקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז): "הָאֲבֵלִים, יֵשׁ לָהֶם לְהִתְאַבֵּל בִּמְקוֹם שֶׁיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶל הַמֵּת, כִּי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נֶפֶשׁ הַמֵּת מִתְאַבֶּלֶת וְשָׁם צְרִיכִין לִתֵּן לָהּ תַּנְחוּמִין" (דיני ניחום אבלים - סימן רז). מוסבר שיש חלק בנפש המת, אשר נשאר במקום בו נפטרה משך זמן מסויים.

נכתב בזוהר: וכל כמה שהגוף לא נקבר צער הוא לנשמה, ורוח הטומאה מוכן לשרות עליו ולטמא הגוף ההוא...ומשתטה, (דהיינו שמשוטטים המזיקים) בכל הארץ למצוא גוף בלי נפש, לטמא אותו...(זוהר פרשת אמור ז).

כותב המלבי"ם: דע כי הקבורה היא לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלקית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המוות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, ....כי הנפש הזאת (הנפש הבהמית שבאדם) שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד לא תיפרד מחברתו בקל.... ועל כן גם אחרי המוות חלקים אלה הרוחניים עדיין לא נפרדו מן הבשר, עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה, ועל כן המת מטמא מצד חלקים אלה המשוטטים בבשר המת קודם שיתבלה... (בראשית פרק נ -ב).

אותם חלקי נפש בהמיים, שאינם מתוקנים, בבשר המת הם המטמאים את החיים. כי מרגע שמת האדם אין עוד בכוחו להכניעה ת נפשו הבהמית במשקל נגד של קיום תורה מצוות, ואין עוד בכוחו לתקן את עצמו. על כן רוחניות בהמית זו פורצת ומשתחררת מגופו אל הסביבה, ומטמאת את השוהים איתו באוהל ואת הנוגעים בו. ב"יצר הבהמי" – "בּוֹ הַטָּמֵא, יִטְמָא".

"וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא, יִטְמָא; וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת, תִּטְמָא עַד-הָעָרֶב"

בפסוק זה חבוי הרמז בפרשה, כי הטומאה מקורה בנפש הבהמית, ובאותו רצון לקבל לעצמו הקרוי – "יצר בהמי". המילה "בהמי" מסתתרת בדילוג מינימאלי של 2 אותיות - החל מהאות "ב" של: "בּוֹ הַטָּמֵא, יִטְמָא".

כדי לטהר את אלו שנטמאו, יש צורך בחומר רוחני נגדי מאותו הסוג, שינגוד את השפעת הכוח שטימא אותם. עקרון זה מובא גם בהמשך הפרשה בהצבת נחש הנחושת כדי לרפא את אלו שננשכו ע"י "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" - "וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי." - הכוח המזיק הבא מצד הטומאה (הנחשים), מנוטרל ע"י אותו הכוח בדיוק הבא מצד הקדושה (נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת) - זה לעומת-זה, עשה האלוהים (קהלת ז).

בדיוק כשם שכיום משמש ארס הנחש עצמו לרפא את האדם שננשך ע"י אותו הנחש, כך מבחינה רוחנית לכל כוח רוחני שלילי ברא הקב"ה כוח רוחני חיובי, הבא מאותו השורש, ומסוגל לנטרל את השפעתו הרעה ולתקנו. וזוהי מהות ה"פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל" - ממנה מפיקים את הכוח הרוחני הבהמי הטהור, אשר תפקידו לנטרל ולטהר, את אלו שנטמאו מן הנפש הבהמית הלא מתוקנת בבשרו של המת. וזהו גם המאבק הפנימי בליבו של כל אדם בין לתת פורקן לבהמיות שבו הממיתה את יצרו, או להעלות בהמיות זו לחיות של קדושה ע"י קיום המצוות.

מה הופך את ה"פָרָה האֲדֻמָּה" לכוח בהמי חיובי מתקן וטהור?

ראשית האיזון שיש בפנימיותה בין החסד לבין הדין: "אֲדֻמָּה" – פנימיות מילה זו הן האותיות "דם" – צבעו אדום והוא מייצג את הדין (המוות) - "כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים פרק יב) "תְּמִימָה" - פנימיות מילה זו הן האותיות "מים" – צבעם שקוף והם מייצגים את החסד – מעניקים חיים.

זהו האיזון בין הרצון לקבל לעצמו, לבין הרצון להשפיע לאחרים בנתינה – נקודת הבחירה הנקייה של האדם, לפני שמטה את מעשיו והבהמיות שבו, או אל התיקון בקדושה, או אל הקלקול בתאווה (אל החסד או אל הגבורה).

"אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם" – שעל אף הכוח הבהמי שבה, עדיין לא קלקלה בעולם הזה (אין מום במעשיה).

"אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל" – אדם מתוקן מכניע את נפשו הבהמית בכך שלוקח על עצמו עֹל תורה ומצוות, אולם אדם, הדבק ברצונו לקבל לעצמו בלבד, והעושה ככול העולה על רוחו - נקרא "פורק כל עֹל". הפרה, "אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל", היא מהות של בהמיות טהורה ונקייה עדיין. כמו תינוק בן יומו - מהות בהמית פנימית, אשר מעולם לא קלקלה מתוך עצמה, ומעולם לא ניסו להכניעה את רצונה, באמצעות כוח שעבוד חיצוני כלשהו- "עֹל".

הפרה חייבת להיות תְּמִימָה ושלמה בשיא כוח הבהמיות הטהור שבה. רק גרעין בהמי טהור, הבא מבהמה כה טהורה וקדושה, ניתן יהיה להפיק ממנו את ה"חומר" הרוחני הנגדי הדרוש, לטיהור טמא המת (האדם החי, שדבקה בו המהות הבהמית מנפשו של המת).

"וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו" – זוהי שחיטתו של היצר הבהמי, אשר מחויב בו כל יהודי ירא שמיים. להקריב את הבהמיות שבו לקדושה ובכך לטהר ולתקן את נפשו.

"וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, בְּמָקוֹם טָהוֹר"

"אֵפֶר הַפָּרָה" – מייצג מקום טהור בלב האדם, מקום של חוסר גאווה, שפלות רוח כלפי האחר, מצב ההפוך להתנשאות ("וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר...וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" - בראשית פרק יח).

"מֵי נִדָּה חַטָּאת" – זוהי התמיסה שהוכנה מן האפר של ה"פָרָה האֲדֻמָּה", ובה רוכז כל הכוח הבהמי הטהור, הבא מצד הקדושה. הכוח הנגדי שתפקידו לסתור את הכוח הבהמי הטמא שבמת, אשר דבק באדם, כתוצאה מהמגע בו.

"וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא… וּמַזֵּה מֵי-הַנִּדָּה, יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב"

שכשם שפרה אדומה מטהרת את הטמאים, באותו האופן היא גם מטמאה את הטהורים, וכל העוסק בפרה אדומה נטמא (זה ששורף את גופה, והכהן שמשליך למדורה את "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת", וזה שאוסף את אפרה, והכהן שמזה את מי הנידה על הטמא).

אלו שעוסקים בעבודת הקודש להכין את מי אפר הפרה, וכן לטהר את הטמאים - ניגשים טהורים למלאכתם, וכיוון שאין בהם טומאה לכתחילה, אין בתוכם את כוח הבהמיות הנגדי, אותו באים "מֵי-הַנִּדָּה" לנטרל, ועל כן נטמאים.

אדם בריא, אשר יוזרק לו ארס נחש, יינזק, כי אין בו את כוח ההתנגדות לארס זה, אולם אדם נשוך ירפא, כי הארס ינטרל את עצמו. כך בדיוק נטמאים הטהורים בהעדר כוח טמא נגדי זהה בתוכם.

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר"

אולם יש בעניין זה של "פָרָה אֲדֻמָּה" סוד של חסד והקרבה אישית גדולה, מצד אלו העוסקים בכנת אפר הפרה ו"מֵי-הַנִּדָּה" – הם מוכנים "לזהם" ולטמא עצמם רוחנית, והכול בכדי לטהר ולהציל יהודי אחר ממצבו הטמא. זו מהות של הקרבה טהורה, נכונות של נתינה עצמית מצד יהודי אחד למען חברו, וזהו הכלל הגדול בתורה של - "ואהבת לרעך כמוך". כשנתבקש הילל הזקן ע"י נכרי, שרצה להתגייר - "שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת" – אמר לו כלל זה: "מה שעליך שנוא, לחברך אל תעשה, זוהי כל התורה והשאר פירוש, לך למד".

על כן "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" – כי רק ע"י אהבת חינם, ונכונות להקרבה זה לזה, מיטהרים ישראל באמת מטומאתם, ומחישים את הגאולה.

על אף כל שנכתב, לא באמת ניתן להסביר את מהות ה"פָרָה אֲדֻמָּה" ועל כן יש לראות ציווי זה כפשוטו וכך לקיימו - "גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רשי, במדבר פרק יט) כן יש להתייחס אל כל התורה וכל מצוותיה ולקבלם בבחינת חוקה. קיום המצוות אינו תלוי בכך שאדם צריך להבין את הטעם של כל מצווה ומצווה, אלא על כל אחד מישראל לקיים את כלל התורה כולה בתמימות ובבחינת חקה.

הרצון להבין את טעם המצוות הוא טבעי, אך עשוי להביא את האדם שלבסוף יכשל בהן, ויחשוב כי אולי ויש מהן שאינן מעודכנות לזמננו, ומשם עשוי לעשות דין חדש לעצמו – ולהיכשל.

על כן יש ללמוד מפרשה זו שיש לקיים את התורה כחוקה, ביראת שמיים, ולזכור כי עניין "פָרָה אֲדֻמָּה", גילה הקב"ה למשה רבנו בלבד, ואפילו שלמה המלך, החכם מכל האדם, לא השיג סודה של "פָרָה אֲדֻמָּה" ואמר עליה : "כָּל-זֹה, נִסִּיתִי בַחָכְמָה; אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז).

חשב שיצליח בכוח חוכמתו להבין את סודה של "פָרָה אֲדֻמָּה" אך הגיע למסקנה: "וְהִיא רְחוֹקָה" = 341 בגימטריה = "פָרָה אֲדֻמָּה", "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" - להודיעך שכל המצוות הם בבחינת חוקה, כשם שגוזרם המלך על עבדיו.