סיפור מדהים ● מכתב הרבי שניצח את חוקי הטבע

 

המדור השבועי 'עונג שבת' בשבועון "משפחה", הוקדש ע"י הסופר יאיר וינשטוק לסיפור מדהים ומפעים על הרבי - לקראת יום ההילולא של הרבי, ג' בתמוז ● בסוף הסיפור מציין וינשטוק: "יודעי דבר מעידים כי מכתב זה נדיר ביותר מסוגו, הרבי כותב על דבר המתרחש במרחק אלפי ק"מ ממנו, מאחורי מסך הברזל הקומוניסטי, ואין צורך לומר שלא היתה לו שום דרך טבעית לדעת דבר זה. מעטות ההזדמנויות שבהן הרבי מעיד על עצמו באורח כה ברור והחלטי שהוא פעל ושבר את גדרי הטבע" ● כדורינט מתכבד להגיש את הסיפור המלא

הפקידה פערה עיניים תמהות. "אני לא מבינה, ההורים שלכם מתגוררים בברית המועצות, אתם כולכם, כל המשפחה, כל האחים וגם האחות היחידה מתגוררים כאן בברית המועצות, אז מה קרה לכם, השתגעתם לגמרי? לבקש "איחוד משפחות" עם האח הבודד שהיגר לישראל?! אם אתם רוצים "איחוד משפחות", מה יותר פשוט שאותו אח בודד המתגורר בישראל יחזור לכאן, לברית המועצות, וכך יתאפשר האיחוד?"

"ובכלל", נעצה בהם הפקידה עיניים רושפות איבה - "לישראל?! הרי ישראל היא מדינה פשיסטית".

"חבל על הבקשה. אתם ודאי לא תיענו בחיוב!" חרצה את גזר דינה.

בני משפחת ליבנהרץ (לבנהרץ) עמדו מול הפקידה הקומוניסטית העוינת. לכאורה, מצב רוחם היה צריך להיות שח ונפול עד לעפר. אך לא! הם לא התחשבו ב"פסק ההלכה" של הפקידה, וכאילו לא נאמרו הדברים, הגישו שוב את בקשתם לעלות לארץ ישראל, כדי להתאחד עם הבן שכבר הגיע לשם.

בדיוק כפי שחרצה הפקידה הקומוניסטית האדוקה. כעבור שבועות אחדים הגיעה תשובה שלילית, "בקשתכם נדחתה".

האכזבה הייתה גדולה מנשוא.

***

מופלא הוא סיפורם של חסידי חב"ד שנצרפו בכור הברזל של ברית-המועצות (לשעבר) בדור האחרון. מופלאה עוד יותר מדת התקשרותם לרבם כ"ק אדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זיע"א (ששבת קודש זו היא יום ההילולא שלו), וכיצד הדריכם מרחוק בכל פרט. רבים מאותם יהודים של מסירות נפש עוד חיים אתנו כיום בכפר חב"ד, בשכונת חב"ד בעיר לוד ובנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי.

את כפר חב"ד הקים כ"ק האדמו"ר הריי"צ זי"ע עבור חסידי חב"ד שיצאו מרוסיה ב'יציאת רוסיה' המפורסמת. שיכון חב"ד בלוד היה הריכוז ההתיישבותי החב"די הראשון שייסד כ"ק אדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זיע"א בישראל בשנת תשכ"ה, כאשר הוא מסייע ב-10,000 דולר לרכישת הקרקע. לאחריו נוסדו והתפתחו שיכון חב"ד בירושלים, נחלת הר חב"ד בקרית מלאכי, קריית חב"ד בצפת ועוד.

בתחילת השלטון הקומוניסטי על רוסיה היא הפכה לברית המועצות, וכמו יריחו בשעתה, היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. "אפילו עבד לא יכול היה לברוח משם", כפי שאמרו חז"ל על מצרים, קודמתה של רוסיה לשעבוד ולעריצות. הגזרות נגד הדת הפכו להיות חלק משגרת החיים, וקיום התורה והמצוות ירד למחתרת. בולטים היו חסידי חב"ד בהנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ולאחריו בהנהגת כ"ק אדמו"ר זי"ע, ששמרו על קיום התורה והמצוות בתנאים של מסירות נפש.

לאחר שנות השואה, הצליחו לצאת רוב חסידי חב"ד שברוסיה בבריחה הגדולה דרך פולין, אך עדיין נשארו כמה מאות בודדות של משפחות חסידים שלא הספיקו להימלט, עקב סיכול הבריחה האחרונה בידי השלטונות. הם הגישו בקשות ליציאה מרוסיה אך נענו בשלילה פעם אחר פעם. רוב חסידי חב"ד הנותרים התרכזו בערים סמרקנד וטשקנט שבבוכרה, שהפכה להיות בירת חב"ד ברוסיה. הדרך היחידה שנותרה לצאת מרוסיה, הייתה בבקשת 'איחוד משפחות', על ידי בני משפחה שהספיקו לברוח מחוץ לגבולות רוסיה, אם לאמריקה ולאירופה ואם לארץ ישראל, אבל רובם המוחלט של בקשות אלו נדחו על הסף.

כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש הנהיג חסידים אלו מרחוק, בחכמה נפלאה ובדרכים נסתרות, שרובן הגדול נשאר חשאי עד עצם היום הזה. ישנם סיפורים מדהימים על אודות דרכי ההתקשרות, על שלוחים מניו-יורק שהתחזו לתיירים ולנציגים ממשלתיים, פתקאות עם תשובות מהרבי שנטמנו בספרים ועוד. יהודי רוסיה היו שולחים את בקשותיהם בדרכים רבות, ובשנים האחרונות גייסו את התקשורת המודרנית לעזרתם ושיגרו לארה"ב קלטות עם בקשות מוקלטות ומצולמות. הרבי לא הותיר אדם ללא מענה. שם הקוד שלו בכל המכתבים שנשלחו לרוסיה בדרך-לא-דרך היה "דיעדושקא" - סבא, מה יותר תמים מכינוי חביב זה...

***

החסיד רבי שמחה גורודצקי ז"ל היה מחשובי חסידי כ"ק אדמו"ר הריי"צ זי"ע וחתנו כ"ק אדמו"ר זי"ע. הרבי הריי"צ שלחו עוד בשנת תרפ"ג להקים במסירות נפש רשת תלמודי תורה וישיבות במדינת בוכרה, הכבושה תחת מגפיו הכבדות של השלטון הקומוניסטי. ר' שמחה אמנם פעל במסירות נפש ממש, ונעצר בידי המשטרה פעמים רבות.

מסכת גבורותיו ועמידתו ההרואית על כל קוצו של יו"ד במחנות ההגליה, התפרסמו זה מכבר בסדרת הספרים "יהדות הדממה".

בשנת תשכ"ד - לאחר מאסר ממושך של 10 שנים - שוחרר ר' שמחה וגורש מרוסיה, וממנה נסע, איך אפשר אחרת, הישר לארץ ישראל.

שמחתו הייתה גדולה. סוף סוף יכול הוא לפעול באין מפריע בהפצת היהדות. זמן קצר לאחר בואו לארץ הקודש טס לארצות הברית לבקר בחצר הקודש בברוקלין שבניו יורק אצל הרבי זי"ע. לאחר מכן חזר לארץ ישראל והמשיך בהפצת יהדות. לאחר שנפתחו שערי העלייה מבוכרה הקים את תלמוד התורה והישיבה לעולי בוכרה, השוכנת עד היום בכפר חב"ד.

שמחה רבה שררה בלבו מסטרא חדא, אך גם עצב גדול מצד שני. הוא היה לבדו. שני ילדיו, הרב מרדכי גורודצקי (כיום בנחלת הר חב"ד, לאויט"א) ובתו הנשואה להרב יונה ליבנהרץ (כיום בכפר חב"ד, לאויט"א) נשארו מאחור, בגולה הקומוניסטית המדכאת.

***
 
אולם, אל תוך האפלה הסמיכה הצליחה להסתנן קרן אור.

חתנו של ר' שמחה, ר' יונה ליבנהרץ הוא נצר לחסידים ואנשי מעשה ששמרו על תורה ומצוות במסירות נפש. ר' יונה וארבעת אחיו עטורי הזקן הלבן הארוך, שהיה לסמלה של משפחת ליבנהרץ, בניו של החסיד הנודע רבי אברהם שמואל ליבנהרץ, הם דמויות לבביות בעלות אהבת ישראל מרובה.

אחד האחים, ר' זלמן יואל ליבנהרץ ז"ל, הצליח לצאת מרוסיה עוד בשנת תשי"ז, לאחר שמצא פקיד בכיר שתמורת שוחד עצום, כל הונו של ר' זלמן יואל, הסכים לספק עבורו ועבור משפחתו דרכונים מזויפים.

ר' זלמן התגורר שנה בפולין בעיירה קטנה ליד קראקא ומשם עלה לארץ בשנת תשי"ט, התיישב עם משפחתו בבני ברק ולאחר מכן עבר לירושלים (ובה גר בערוב ימיו בשכונת סנהדריה המורחבת, עד לפטירתו בה' בחשוון תשס"ד).

באותן שנים הייתה מחלקה מיוחדת במשרד החוץ בירושלים שהתמחתה בבקשת איחוד משפחות. ר' זלמן ניגש למשרד והתייעץ עם הפקידים בנוגע לאפשרות להגיש בקשה עבור אחיו והוריו, באמתלה של איחוד משפחות.

הפקידים במשרד החוץ גיחכו למשמע דבריו ושללו את הרעיון מכל וכל. "זה מעשה חסר תועלת וחבל על המאמץ", טענו באוזניו, "שני הוריך, חמשת אחיך ואחותך ובני משפחותיהם גרים בברית המועצות, אתה אח אחד בודד המתגורר בארץ, וזה פשוט מצחיק לבקש על כך 'איחוד משפחות'. הרי השלטונות ברוסיה אינם כל כך מטומטמים".

"ומה אתם מציעים?" שאל ר' זלמן.

"להגיש בקשה רק עבור הוריך. תגיד שאתה רוצה להתאחד אתם. נו, זה שניים מול אחד. עוד יש סיכוי, ואם החלק הזה יעבור בשלום והוריך אכן יורשו לעלות ארצה, יהיה מקום לנסות להגיש בקשה גם עבור שאר בני המשפחה".

כחסיד נאמן שיגר ר' זלמן תיכף מכתב לרבי ל-770, הוא הציג את עמדתו ואת עמדת אנשי משרד החוץ, ושאל כיצד לנהוג.

תשובת הרבי הייתה: "יגישו כולם"!

תשובה החלטית זו של הרבי נטעה בר' זלמן מרץ וביטחון, והוא החל מיד בפעולות קדחתניות. כדי לחסוך בזמן יקר, ויתר על שירותי דואר משרד החוץ, והוא בעצמו העביר את כל המסמכים הדרושים ממקום למקום.

במקביל, הודיע להוריו, לחמשת אחיו ולאחותו על הגשת הבקשה, ועל תשובת הרבי.
כחסידים נאמנים פעלו האחים לפי פקודת הקודש. הם הגישו את בקשתם לאיחוד המשפחה למשרדי ההגירה (אוֹבִיר) הידועים לשמצה של ברית המועצות.

הפקידה, כפי שפתחנו את הסיפור, הגיבה בשלילה וצפתה את התשובה השלילית, נבואה שהגשימה את עצמה די מהר.

***

ר' זלמן שירך את רגליו פעם נוספת לעבר משרד החוץ (שהיה בעת ההיא במבנים חד קומתיים, לא הרחק ממתחם בניני האומה בדרך לגן סאקר) בירושלים.

הפקידים מילאו פיהם צחוק והגיבו כמובן ב"אמרנו לך", המתבקש, "תעשה מה שאמרנו לך! תגיש בקשה צנועה על הוריך בלבד", חזרו ואמרו ביהירות של יודע כל ובפסקנות נחרצת של אני ואפסי עוד. בימים ההם, פקיד ממשלתי בכיר בכלל, ובמשרד החוץ בפרט, התהלך בגרון נטוי כטווס והעניק לכל סובביו את התחושה כי זכו לרגע של חסד בלתי מצוי, אם הוטב מזלם והואיל לשוחח עמם שניים-שלושה משפטים.

ר' זלמן כמעט השתכנע. בלב דאוג שיגר מכתב שני לרבי ובו דיווח על השתלשלות העניינים עד כה. "שמא צודקים הפקידים ועתה יש להגיש בקשה רק עבור ההורים?" שאל בהיסוס.

תשובת הרבי הייתה נחרצת: "יגישו כולם בקשה לאיחוד משפחות, עוד פעם ועוד פעם עד שייענו".

כשהגיעה תשובת הרבי לבני משפחת ליבנהרץ בברית המועצות, ידעו כי עתה יהיה עליהם להגיש עוד שתי בקשות נוספות, שהרי זו היא המשמעות הברורה של התשובה "עוד הפעם ועוד הפעם"!... ולא נחדש דבר לקוראים אם נאמר כי דברי הרבי היו להם כדברי האורים והתומים.

בין בקשה אחת לשנייה היה עליהם להמתין חצי שנה, כמתחייב בחוק. לאחר חצי שנה שלח ר' זלמן שוב את המסמכים. שוב הגישו כולם את הבקשות ושוב, כצפוי, נענו בשלילה. אולם למצער נמנעה מהם בפעם הזאת האכזבה הקשה, שכן עתה "דיווח" להם הרבי מראש על שלבי התוכנית, והם ידעו שזהו שלב נוסף שעליהם לעבוד לקראת ה"עוד הפעם" השלישית.

לאחר המתנה של חצי שנה, היה זה בשלהי קיץ תשכ"ו, שלח ר' זלמן שוב את המסמכים, ושוב הגישו כולם את הבקשות. הפעם - ידעו מראש - זה יהיה סופי. התשובה הבאה בחשבון היא רק תשובה חיובית, הרי הרבי אמר!

וכך היה ! ! ! - - -

בניגוד גמור ובהיפוך מוחלט לכל הלך הרוחות הנושבות בממשלת בריה"מ המרושעת דאז, כל משפחת ליבנהרץ זכתה באשרות יציאה, והמשפחה כולה, ההורים וכל האחים, האחות ובעלה, גיסו של ר' יונה, הרב מרדכי גורודצקי ובני משפחותיהם קיבלו אישור יציאה מרוסיה.

התקיימו בהם מילותיו המדויקות של הרבי "ועוד הפעם עד שייענו". בתחילת שנת תשכ"ז באו גם הם לארץ הקודש, ואת חודש החגים תשרי תשכ"ז חגגו יחד בארץ הקודש, כל המשפחה המאוחדת.

***

ישבו בני המשפחה ביחד וחגגו בשמחה ובטוב לבב. הקטנה היא בעיניכם? לצאת מבין מלתעותיה של הקליפה הקומוניסטית!

שוחחו על ברכתו של הרבי ועל עצתו-אמונה ותקיפותו האיתנה, שהצליחה לסדוק את מסך הברזל בימים שבו היה עשוי פלדה אטומה חסינה.

והנה, מה שומעות אוזניהם? האם הם חולמים?

"אני ידעתי שקיבלתם את אשרת היציאה עוד לפניכם", אמר רבי שמחה גורודצקי,
"הרבי כתב לי זאת בפירוש".
"מה כתב, מתי כתב?" נרעשו הכל.

"שמעו ותחי נפשכם", חייך רבי שמחה והחל לספר:

***

רבי שמחה גורודצקי, כאמור, אביו של ר' מרדכי שהיה גיסו של ר' יונה ליבנהרץ, הגיע לארץ ישראל כזכור כבר בשנת תשכ"ד.

דא עקא, את שמחת בואו השביתו המחושים שהחל לסבול מהם תיכף מיד עם בואו לארץ. ייסורים קשים סבבוהו, מצבו הבריאותי הידרדר מיום ליום, והוא אושפז במרכז הרפואי "אסף הרופא", הסמוך לכפר חב"ד.

בצר לו פנה ר' שמחה במכתב לרבי וביקש ברכה להחלמה מהירה, אך תשובת הרבי לא הגיעה.

בינתיים, כתוצאה מטיפול שגוי, הסתבך מצבו הבריאותי עוד יותר, ור' שמחה נאלץ לשהות במרכז הרפואי חודשים רבים, כשהוא עובר סבל קשה מנשוא.
מה עושה חסיד? כותב מכתב שני!

במכתבו ציין בין היתר, כי כבר פנה בעבר לרבי, אך הוא לא נענה, וכנראה איננו ראוי לקבל את תשובת הרבי וברכתו.

היה זה בצהרי יום שישי בשלהי חודש תמוז תשכ"ו. המשפיע הנודע הרב החסיד משה וישצקי זצ"ל הגיע לבקר את מחותנו החולה, רבי שמחה גורודצקי. אל רבי משה התלווה בנו המשפיע הרב בן ציון וישצקי (וישדסקי) מכפר חב"ד.

כאשר נכנסו האב ובנו לחדרו של ר' שמחה ציפו לראות אדם מדוכדך ומדוכא במכאובים. להפתעתם גילו כי המחותן שרוי בהתרוממות רוח. הוא היה עליז ושמח.

"מה קרה?" שאל ר' משה בהנאה.

ר' שמחה הביט בו במבט צופן סוד.

"די קינדער קומען" (הילדים מגיעים!) לאט בקול רווי התרגשות.

שני ילדיו של ר' שמחה הם בנו ר' מרדכי (חתנו של ר' משה וישצקי) ובתו הנשואה לר' יונה ליבנהרץ.

"מה זאת אומרת?" התרגש גם ר' משה וישצקי והתיישב מיד סמוך למיטתו של ר' שמחה, "מניין לך ידיעה מרעישה זו?"

ר' שמחה גולל בפני ר' משה את סיפור מכתביו לרבי, הוא סיפר על שני המכתבים.
"היום בבוקר זכיתי לקבל מכתב מהרבי הנושא את תאריך ג' בתמוז. בסיומו מוסיף הרבי בכתב יד קדשו ברכה, "לרפואה קרובה ושלמה", ובשולי הגיליון הוסיף הרבי עוד כמה מילים מדהימות:

"זה עתה נתקבל מכתבו מיום ד' תמוז והפ"נ (פדיון נפש) שלאחריו, לפלא גדול כתבו שאינו ראוי (ח"ו) ולא נענה וכו', והרי יוצאי חלציו ובני ביתם שיחיו קבלו היתר יציאה משם וכו', והאפשרי מענה טוב יותר מזה?!"...

"אתה מבין?" צהל ר' שמחה, "יש לי ידיעה מן המקור הכי מהימן, שהם קיבלו היתר יציאה. הילדים באים ואני לא אשמח?"

שני המחותנים לא יצאו במחול לשמע הבשורה, רק בגין הסיבה הפרוזאית שר' שמחה היה עדיין מוקף ייסורים קשים, אבל לשמחתם לא היה גבול.

יודעי דבר מעידים כי מכתב זה נדיר ביותר מסוגו, הרבי כותב (בתוספת למכתב בשורות אחדות שהוסיף בכתב ידו. צילום המכתב נמצא תחת ידי. י. ו.) על דבר המתרחש במרחק אלפי ק"מ ממנו, מאחורי מסך הברזל הקומוניסטי, ואין צורך לומר שלא היתה לו שום דרך טבעית לדעת דבר זה. מעטות ההזדמנויות שבהן הרבי מעיד על עצמו באורח כה ברור והחלטי שהוא פעל ושבר את גדרי הטבע. במילים אחרות, כתב הרבי לר' שמחה: ה'מענה' שלי למכתביך הוא קבלת היתרי היציאה עבור יוצאי חלציך, "והאפשרי מענה טוב יותר מזה?"

כאשר לאחר כחודשיים יצאו ר' יונה ואחיו לבית משפחת ליבנהרץ, יחד עם בנו של ר' שמחה, ר' מרדכי גורודצקי, ובני ביתם את ברית המועצות, התבררה עוצמתה של רוח קדשו של הרבי. ר' יונה ור' מרדכי נשאלו מתי קיבלו את אשרות היציאה והשיבו, כי היה זה למחרת תשעה באב, כשבועיים ימים לאחר שר' שמחה קיבל את המכתב מהרבי.

התברר אפוא כי ר' שמחה (באמצעות הרבי) ידע הרבה לפניהם על אשרות היציאה שבדרך...