מבט לפרשת השבוע "בהעלותך"

נבואה לא לפרסום ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר מה הייתה טענתו של יהושע בן נון כלפי נבואתם של אלדד ומידד, שאמרו: "משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ ● הוא מפרט את סיבת העונשים, שהציע יהושע, ואת הגדלות המשתקפת בתשובתו של העניו מכל האדם אשר על פני האדמה ● פרשת בהעלותך

"ויישארו שני אנשים במחנה. שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עליהם הרוח ... ויתנבאו במחנה... ויען יהושע בן נון, משרת משה, מבחוריו, ויאמר: אדוני משה, כלאם." (יא, כו- כח)

מבאר רש"י את המילה "כלאם": "הטל עליהם צרכי ציבור, והם כלים מאליהם. דבר אחר (=פירוש נוסף): תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים 'משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ'." רש"י מסביר, שיהושע הבין, שמגיע לאלדד ולמידד עונש על דבריהם. לכאורה, צריך להבין ממה נפשך: אם נבואתם הייתה נבואת אמת, למה להעניש אותם? במסכת סנהדרין אומרת הגמרא: "הכובש נבואתו - חייב מיתה" (פט,א). אם כך נראה, שהם נהגו כהלכה.

ואם נבואתם הייתה נבואת שקר – הרי שהעונש המגיע להם הוא חמור יותר מכליה או מכלא. הגמרא בסנהדרין אומרת: "נביא שקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו - מיתתו בידי אדם". אם כך צריך להבין מה כיוון יהושע בן נון בדבריו, שדרש עונש פחות ממוות בידי אדם.

שמעתי פעם, שיש חילוק בין הנבואות. יש נבואות שהנביא קיבל, והוא מצווה לאומרם לכלל ישראל או לאנשים מסוימים. ויש נבואות שהנביא שמע, אבל אין לו היתר לפרסם את הנבואה.

לפי הדברים, מובנת הגמרא במסכת מגילה, שמונה בסך הכול ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שקמו לישראל. הרי בתנ"ך מוזכרות להקות של נביאים. בתקופת המלכה איזבל בלבד, אחרי הרג הנביאים, מחביא עובדיה מאה נביאים בשתי מערות. כלומר, שהיו הרבה נביאים לאורך ההיסטוריה של עם ישראל. איך אם כן מונה הגמרא רק ארבעים ושמונה נביאים?

הגמרא מונה נביאים שהתנבאו לישראל. אומנם היו הרבה נביאים שקיבלו נבואה, אבל לא קיבלו רשות לפרסם את הנבואה.

ראיה נוספת לחילוק: רבקה אמנו משכנעת את יעקב אבינו לתת מטעמים ליצחק אביו כדי לקבל את הברכות. יעקב חושש, שיצחק ירגיש.

"ויאמר יעקב אל רבקה אמו: הן עשו אחי איש שעיר, ואנוכי איש חלק. אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה?" עונה האם - "ותאמר לו אמו: עלי קיללתך, בני." (בראשית כז, יא- יב) רבקה לוקחת אחריות, שלא תחול קללה על יעקב. מאין הביטחון של רבקה אמנו? מבאר אונקלוס: " ואמרת לה אימה: עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך, ברי." רבקה מגלה ליעקב: קיבלתי נבואה, שאתה לא תקולל. אם רבקה קבלה נבואה, שרצון ה', שיעקב יבורך, לשם מה כל המעשים שנעשו לא בידיעת יצחק אבינו? למה רבקה לא אומרת לבעלה יצחק- בורא העולם קבע, שיעקב זכאי לקבל את הברכות. רבקה קיבלה נבואה בלי רשות לספרה לבעלה. מתברר, שאפילו לבעל אסור לגלות נבואה בלי רשות מפורשת מהקב"ה. לכן נדרשו כל המעשים, כדי שיעקב יזכה לברכות.

לפי הדברים, ייתכן לבאר כך: אלדד ומידד היו נביאי אמת. הנבואה אכן נאמרה להם, כמו שאומר משה רבנו: "מי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן ה' את רוחו עליהם." לכן ברור, שלא מגיע להם עונש מוות. הטענה של יהושע הייתה למה הם פרסמו את הנבואה. יהושע ידע, שהדברים נכונים, ושהם נביאי אמת. אבל יהושע גם ידע, שלא ניתנה להם רשות לפרסם את הנבואה. לכן הם לא בכלל של "כובש נבואתו". יהושע דרש אם כן להעניש אותם על פרסום הנבואה.

ה"כתב סופר" מבאר את עצתו של יהושע בן נון להטיל עליהם צרכי ציבור, והם כלים מאליהם בדרך זו: המטרה שלו הייתה שהם יהיו עסוקים וטרודים בצרכי הציבור, ועל ידי כך יתרפו ויתבטלו מעבודת ה', וכתוצאה מכך ירדו מהמדרגה הגבוהה של נביאים. עצה אחרת, לפי השיטה השנייה של רש"י היא לאסור אותם בבית הסוהר. בכך יבודדו מהעם, ותימנע מהם האפשרות לפרסם את הנבואות שלהם. הבדידות בבית הכלא יכולה למנוע אי פרסום גם מכיוון אחר: בדידות מביאה לעצבות, וכידוע, אין רוח נבואה שורה אלא מתוך שמחה.

משה רבנו, שעליו נאמר בהמשך הפרשה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם על פני האדמה" (יב, יג) אינו מקבל את עצתו של תלמידו. משה, כמו שהרמב"ם מכנה אותו: "אדון הנביאים", שמח, שעוד יהודים זכו להגיע לדרגה הגבוהה ביותר בקדושה, לדרגת נביא. הרמב"ם מסביר בהקדמה לפרקי אבות, שרק אדם מושלם במידות טובות, בתורה וביראת שמים, מסוגל להגיע לדרגת נביא. כך שמשה המנהיג שמח על כל יהודי שזכה לשלמות. לכן מוסיף משה רבנו תפילה: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן ה' את רוחו עליהם." ( יא, כט )

אולי אפשר להסביר את החילוק בין יהושע למשה באופן הבא: יהושע מקנא לרבו. וכך אומר לו הרב'ה שלו, משה רבנו- "ויאמר לו משה: המקנא את לי?" משה הוא רבם של ישראל. הכלל הוא, שאין האב מקנא בבנו, ואין הרב מקנא בתלמידו. משה שמח, שעוד שני יהודים זכו בנבואה, עוד שני תלמידים שלו זכו. הרי כל ישראל תלמידיו של משה רבנו. ה"אור החיים" הקדוש מוסיף ביאור בתשובתו של משה: "מי ייתן כל עם ה' נביאים", ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני, "מי ייתן כל עם ה' נביאים", ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני אלא מה' כאלו, והוא מאמר כי ייתן ה' את רוחו עליהם, בלא אמצעות משה. כי שם מקור הענווה והחלט העדר ההקפדה." הגדלות של משה רבנו היא, שהוא חושב ואומר: הלוואי, שישראל יגדלו למדרגת נביאים ויקבלו מרוח ה' ישירות, למרות שבמקרה כזה תפקידו של משה יתבטל. ה"אור החיים" מכנה את דבריו של משה: "מקור הענווה" "והעדר ההקפדה". כשמבינים את גדלותו של משה רבנו מול הנבואה הקשה – "משה מת, יהושע מכניס" - מבינים את התפילה: "השיבה שופטינו כבראשונה".