רעיון לפרשת השבוע "בהעלותך"

"בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" ● מה הקשר בין המנורה במקדש אל כל אחד מאיתנו? מה מייצגת המנורה בנו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "בהעלותך"

נר מורכב שלושה חלקים:
הפתיל – נמשל לגוף האדם
האש – נמשלת לנשמת האדם
השמן / השעווה – נמשל למעשיו הטובים, לימוד התורה והמצוות של האדם.

כתב שלמה המלך - "נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם" (משלי פרק כ)

"בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת" – המילה "נֵּרֹת", נכתבה בחסר וללא "ו", כיוון שכל עוד ולא עוסק האדם בתורה ובמצוות, הוא למעשה שרוי בחסר של קדושה, ולא תוכל להאיר נשמתו.

כדי להשלים לעצמו את החסר, צריך האדם להעלות ברוחניות ולהוסיף לעצמו קדושה - לקבוע עיתים ללימוד תורה, להתפלל לקב"ה, לעסוק בחסד ולתת צדקה, ורק כך יכין את ה"מזון" הרוחני לנשמתו, ויתן לה את ה"שמן" שיאפשר לה להאיר.

"יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" – וכאן נכתבו "הַנֵּרוֹת" עם "ו", כוון שבזמן שנשמתו מקבלת את מזונה, האדם אינו חסר עוד, והיא מאירה וממלאת אותו בקדושה.

האדם בנוי גוף חומרי ונשמה רוחנית, ורק כאשר שניהם מקבלים את מזונם יכול האדם להאיר בחייו באמת.

במידה והגוף החומרי לא יקבל מזון, הוא הרי לבסוף יפסיק מלהתקיים והאדם ימות.

כך גם הנשמה, במידה ולא תקבל את מזונה הרוחני, לא תוכל להמשיך ולשכון בגוף זה, אשר מרעיב אותה, ולבסוף תעזוב אותו - והאדם ימות.

חיים טובים ומאוזנים מתקיימים רק כאשר האדם מקדש ברוחניות את גופו החומרי, וכל ייצר בהמי שבו מעלה לקדושה ("בְּהַעֲלֹתְךָ"). רק כאשר הגוף והנשמה שבעים – אז האדם מאושר באמת, ומאיר בקדושה בעולם.

"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב" -

המנורה תפקידה היה להאיר את המקדש וממנו את העולם כולו. כך בדיוק בכוח הצמצום הרוחני מדרגה לדרגה מאירה גם נשמתו של האדם לסביבתו.

המנורה מחברת את הלהבות הרוחניים אל עולם החומר, היא כמו "אוחזת" בנרות ולא נותנת להם לעלות מעלה, להתנתק ולהתחבר אל מקורן העליון. כך אוחז הגוף בנשמה ולא מאפשר לה לעוף מעלה ולהתחבר אל העולמות הרוחניים העליונים, משם ירדה.

על כן המנורה מייצגת את הכלי המכיל את נשמת האדם, ונכתב עליה שעשויה "מִקְשָׁה", מלשון "קשה". ואכן קשה לנשמה לרדת מהעולמות העליונים, ממקומה מתחת לכס הכבוד, ולהיכנס בגוף חומרי, עכור, ומלא בתאוות ויצרים.

אך זהו תיקונה בעולם, וירידתה אליו נעשתה כדי שתאסוף מצוות, ולבסוף תוכל לשוב אל בוראה ולקבל את השפע בכבוד. תודות לעבודה שעשתה הנשמה בגוף החומרי (ה"זָהָב"), תוכל ליהנות משכר יגיעתה, ולא לחוש בושה של קבלת מתנת חינם ("נעמה דכיסופא" - לחם של בושה).

מכאן שהדרך היחידה בה יצליחו הנרות להאיר, היא דווקא בחיבור אל המנורה, כי במידה ויתנתקו ממנה השלהבות יאבדו את החיבור אל השמן ואז יכבו.

כך גם הנשמה, שעל אף שרוצה לעלות לשוב אל בוראה, במידה ותתנתק מהגוף החומרי, תתנתק למעשה ממקור ההזנה והחיות - התורה והמצוות שמקיים האדם.

"אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" -

להאיר את הנשמה ("הַמְּנוֹרָה") בעולם החומר זו אינה משימה קלה - יש הרבה מכשולים, התנגדויות, תאוות, ורצונות חומריים של הגוף החומרי, המנוגדים לרצונה של הנשמה, ומושכים את ליבו של האדם כנגד דרך התורה.

אולם כאשר אדם עוסק ולומד את התורה הקדושה, ניתן בו הכוח לגבור על יצרו הרע, ולגבור על כוח ההתנגדות ("אֶל-מוּל פְּנֵי") של הרצון לספק את עצמו תחילה.

"יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" -

האדם צריך להכין עצמו ככלי ראוי לקדושה כדי שתשפיע בו ההארה. דרך שבע הנרות, שהם רבדים בנשמתו, יורד אליו האור העליון ועובר צמצומים, ומגיעה אליו ההשפעה מדרגה לדרגה.

"בְּהַעֲלֹתְךָ" – זוהי העלייה הרוחנית שבוחר לעצמו האדם כאשר צועד בדרך התורה. נרותיו יאירו בהתאם לכלי הרוחני שיצור לעצמו, ובהתאם לגודל המאמץ שישקיע בהעלאת רצונותיו הבהמיים לקדושה אל מול פני נשמתו.

הדרך המעשית להצליח במשימה היא ע"י צמצום הרצון לקבל לעצמו בלבד, והמעבר המודע לרצון חדש, הרצון לקבל שפע שעל מנת להוות צינור, ולהעביר ממנו גם אל אחרים – בפועל זה נעשה ע"י מתן צדקה, לימוד תורה לאחרים, ועזרה לכל דורש.

כשם שהאירה המנורה את העולם, כך צריך האדם להאיר את כל סביבתו, ולקרב כל יהודי שפוגש אל דרך האמת.

כאשר יש חדר חשוך ובו נר אחד דולק ולידו אלפי נרות כבויים, יכול הנר הדולק הבודד, להדליק את אלפי הנרות הכבויים, ולנר זה בשום שלב לא תחסר אש כלל.

זהו היופי שבעולם הרוחני, כאשר אדם עוסק בללמד תורה לאחרים, ובנתינה ללא תנאי, הוא כמו מדליק מהנר שלו נרות רבים אחרים.

כשם שלנר הראשון בחדר לבסוף לא תחסר האש, ולא משנה כמה נרות הדליק, כך גם לאדם, המשפיע מעצמו שפע לאחרים, לא יחסר שפע לעולם, אלא נהפוך הוא, הוא יצליח להוריד שפע רב יותר לעולם, והתוצאה תהיה שבחדר החשוך יהיו לבסוף אלפי נרות דולקים, המפיצים הרבה יותר אור לעולם כולו.

"וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מסעם של ישראל במדבר סיני אל עבר ארץ ישראל - הוא למעשה המסע הרוחני האישי של כל יהודי בחייו הפרטיים, מסע התיקון והשיבה של נשמתו אל מקור האמת, אל המקום הטהור והנקי, אשר ממנו ירדה אל העולם.

אדם הרוצה לגלות את האמת על החיים ולבחור בדרך התיקון, צריך לרצות להתנתק מן השעבוד אל החומר, ולרצות להבין את הסיבה שלשמה נולד לעולם.

מרגע שירצה לחפש את הדרך אל האמת, ויפנה אל הקב"ה לבקש את עזרתו, הוא יתחיל לחוש בחייו בניסיונות ובחוויות רוחניות חדשות רבות.

המסע הרוחני מהותו לגבור על הנפש הבהמית, ולהפוך כל תאווה מכוח משעבד וממכר, למהות חדשה של קדושה – לצקת רוחניות בכל מחשבה, בכל דיבור ובכל מעשה, ולהקדיש בכך לקב"ה כל ייצר ותאווה חומריים.

כל שעל האדם לעשות הוא להחליט לתקן את עצמו ולגבור על ייצרו הרע, תוך שהוא זונח את מנהגיו המקולקלים, ומסגל לעצמו ההנהגות חיים חדשות.

ההוראות להצליח במסע נמצאות בהישג יד לכל דורש, הן ניתנו בגלוי לכל עם ישראל בהר סיני, כתדרוך לפני היציאה לדרך.

הנוסחה היחידה המבטיחה את ההצלחה במסע, היא קיום ההוראות במדויק והשמירה עליהן - אלו הן למעשה הנהגות התורה וקיומן של המצוות.

"גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹקים" (קוהלת פרק ז).

המשך ההתקדמותו במסע אל עבר גילויים חדשים, וחוויות רוחניות גבוהות יותר, תלוי רק ברצונו של האדם לגבור על ההתנגדות הפנימית הזו.

תפקידם של הניסיונות הגוברים, הצרות, והמניעות, לנסות לייאש את האדם, ולגרום לו לעצור את המשך ההתקדמות במסע. אולם רק כשיתעלה מעליהם, הוא יכול באמת להמשיך ולהתפתח – בדומה להוספת משקולות בחדר הכושר, שרק כאשר גוברים על משקלן, ניתן לפתח טוב יותר את השרירים (מעלים בכוח ההתנגדות כדי להתפתח).

"כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ"

"הֶעָנָן" – אלו הם הקשיים והניסיונות והמניעות בחייו של היהודי, המנסים לעקב אותו במסע התשובה הרוחני, ומהווים עבורו את כוח התנגדות.

"בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ."

דווקא במקום בו קשה לאדם ביותר, וייצרו הרע גובר ומקשה עליו, שם חבויה צמיחתו הרוחנית הגדולה ביותר. במידה ויצליח לגבור על המניעות וההתנגדויות וכן יעמוד בניסיונות באותה הנקודה, יוכל להתקדם במסע.

אז יעלה הענן מעל המשכן (מעל ליבו), והוא יוכל שוב לראות בבהירות את המשך מסלול חייו, ולהתקדם במסע אל התחנה הבאה ("וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ").

אולם, כל עוד האדם יבחר שלא לגבר על הקושי, לא לעשות תשובה ולא לתקן, תנצח אותו הבהמיות שבו, והוא לא יוכל להסיר את הענן מעל ליבו, ולא יתקדם במסע (וְלֹא יִסָּעוּ).

"עַל-פִּי ה' יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי ה' יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ ..."

הקב"ה שולח לאדם את ניסיונותיו בהתאם לדרגתו הרוחנית, למעשיו ורצונו להתקדם. בכל תחנה ובכל ניסיון בנוי היצר הרע כך שיהיה חזק מן האדם, ועל כן הדרך היחידה לגבור עליו, היא רק ע"י קיום התורה והמצוות - "וְעַל-פִּי ה' יִסָּעוּ ".

"וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים ... וְלֹא יִסָּעוּ."

ללב האדם יש את יכולת הבחירה החופשית, וביכולתו להימשך אחר נפשו הבהמית ותאוות החומר, לא לרצות לתקן ולגרום בכך כי המסע יתארך או אפילו ייעצר.

"וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ"

אולם האדם יכול גם לבחור להתקדם מהר יותר, בכך שבוחר לכוון את ליבו אחר נשמתו האלוקית, מבין מיד איכן טעה, ולוקח על עצמו תיקון ותשובה.

מיד שעושה את התיקון הנדרש, הקב"ה מסיר ממנו את המניעות "מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר - וְנַעֲלָה הֶעָנָן", והאדם יכול להתקדם בשמחה אל השלב הבא במסע חייו.

זו למעשה דרך ההנהגה האלוקית בעולם, וידו המכוונת של הקב"ה.

נשמתו של האדם הורדה, שלא ברצונה, אל גוף חומרי, המלא בתאוות ויצרים, והורחקה ממקור האמת ומכס הכבוד.

הדרך היחידה לשוב היא יציאה למסע של תיקון ותשובה, תוך שתעמוד בו הנשמה בהצלחה בניסיונות ובפיתויים של עולם החומר.

לא ניתן לעשות את המסע ללא הכוונה, ועל כן צריכה הנשמה לצאת אל המסע, ולקחת עמה גם את ספר הוראות הבורא (תורת משה), אשר בו כל מצויים כל ההנחיות כיצד לעבור את המסע בשלום, ולגבור על האויב - היצר הרע ותחבולותיו.

כך תוכל הנשמה לסיים את המסע בכבוד, לשוב חזרה לבסוף אל בוראה, ולקבל את כל השפע השמור לה בעולם העליון.