עגלת קניות |
||||
|
כניסה לחברים רשומים |
מבט לפרשת השבוע "במדבר" |
||||||
הרב יחזקאל שינפלד | כדורינט | ||||||
18/05/2014 07:30 | ||||||
"ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת" ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר למה משה טרח כל כך בגורל הבכורות לכתוב על עשרים ושניים אלף פתקים "בן לוי", הרי גם אם אותם פתקים היו חלקים ורק על מאתיים שבעים ושלושה פתקים היה נכתב "חמישה שקלים", הגורל יכול היה להתקיים ● פרשת במדבר
הגמרא במסכת סנהדרין מתארת איך משה רבנו עשה גורל כדי לקבוע מי הם מאתיים שבעים ושלושה הבכורות, שצריכים לפדות את עצמם בחמשת שקלים.
"אמר משה: כיצד אעשה להן לישראל? (=איך אוכל לדרוש מבכורים מסוימים חמישה שקלים?) אם אומר לו: פדיונך וצא (=אם אפנה לבכור מישראל ואומר לו: תן לי חמישה שקלים לפדיונך), יאמר לי: כבר פדני בן לוי (=אותו בכור משבטי ישראל יענה למשה ויאמר: פטור אני מלפדות את עצמי, כי במקומי עובד בן לוי) מה עשה (משה רבנו)? הביא עשרים ושניים אלפים פיתקין וכתב עליהן "בן לוי", ועל שלושה ושבעים ומאתיים כתב עליהן "חמישה שקלים". בללן ונתנן בקלפי (ערבב את כל הפתקים יחד בקלפי). אמר להן (משה פנה לכל הבכורים משבטי ישראל): טלו פתקיכם. מי שעלה בידו "בן לוי", אמר לו: כבר פדאך בן לוי (=מי שזכה ועלה בפתקו "בן לוי", סימן משמים שבגורל נמצא, שבן לוי פדה אותו והוא כבר פדוי). מי שעלה בידו "חמשת שקלים", אמר לו: תן פדיונך וצא" (=מי שנטל פתק, שנרשם עליו "חמשת שקלים", סימן משמים שרוצים שהוא ישלם חמישה שקלים כדי לפדות את עצמו).
לכאורה, צריך להבין, למה משה רבנו עבד כל כך קשה לכתוב בעשרים ושניים אלפים פתקים "בן לוי". אפשר היה להקל מאוד על העובדים בקלפי, ולכתוב "חמישה שקלים" רק על אותם מאתיים שבעים ושלושה פתקים. ביתרת הפתקים יכול לא לכתוב כלום, להשאיר פתקים לבנים חלקים. מי שזכה לפתק חלק - הוא מאותם פדויים בבן לוי. מי שעלה בידו פתק, שנרשם עליו "חמישה שקלים" - חייב לשלם חמישה שקלים לפדות את עצמו.
משה רבנו חשש לרמאות, בכור יכול להחביא פתק חלק בין האצבעות או להפוך את הפתק, שרשום עליו "חמישה שקלים" ולהראות, שהפתק שעלה לו בגורל -חלק. אבל אם בכל הפתקים רשום, קשה לזייף. רואים כאן יסוד גדול לכל מנהיג ציבור בכלל ישראל: "והייתם נקיים מה' ומישראל". לא מספיק לעשות גורל צדק, לא מספיק "והייתם נקיים מה'", צריך לעבוד, ואפילו קשה, כדי שגם העם יבין, שהמנהיג נקי, ולא נעשתה, חלילה, כל עוולה על ידו. המנהיג צריך להיות דוגמה ליושר, וכן דוגמה לצדק. גם אם יש חשש קטן לרמאי, המנהיג החכם עמל קשה כדי למנוע מאותו רמאי לרמות את האחרים. מנהיג כמו משה רבנו מסוגל לעמוד ולומר: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הריעותי את אחד מהם." (במדבר טז, טו) אף כשהלכתי ממדיין למצרים לבוא לבשר לכם על הגאולה, להיות שליח ה' להוציאכם מעבדות קשה לחרות, אף שהגיעה למשה הסעה מסודרת מכלל ישראל, משה לא ביקש מהם. כמו שעומד שמואל הנביא בערוב ימיו ומעיד על עצמו במעמד השכינה ומשיח ה', שאול המלך: "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו ואשיב לכם. ויאמרו: לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה" (שמואל א' יב, ג-ד). מנהיגים כאלה הם מנהיגי אמת - אנשי יושר, מוותרים גם על דברים שמגיעים להם בזכות עבודתם. גם בפרשתנו משה עמל קשה - כותב על עשרים ושניים אלף פתקים "בן לוי" כדי למנוע כל אפשרות של זיוף או של עוולה. לא טוב למנהיג לגבות כסף מישראל לצורך עצמו ועוד יותר לקחת כסף ממי שלא חייב לשלם. לכן משה רבנו זהיר מאוד בגורל לבל תצא תקלה מתחת ידו. מסופר על ה"טורי זהב", שהיה רב בעיירה ושילמו לו משכורת זעומה. הט"ז ומשפחתו חיו חיי דוחק ממש. ישב הט"ז כדרכו בקודש ועמל כל הלילה בתורה. כאב שיניים עז תקף אותו, ובבית אין כלום. הלך הט"ז לבית המרזח לבקש קצת משקה לשים על השן כדי להרגיע את הכאב. אבל לבעל הט"ז אין אפילו מטבע אחד בכיסו. רשם בעל בית המרזח את חובו עם שאר בעלי החוב באותו לילה. בבוקר ראו פרנסי הקהל את שמו של המרא דאתרא ברשימה והחליטו לפטרו מיידית מכס הרבנות. השמש לא מצא עוז לספר לרב את הבשורה המרה. הוא מגיע לבית הרב והולך סחור סחור סביב הבית, אך אינו מסוגל לגשת אל הרב ולשטוח בפניו את דברי שולחיו. הבחין בכך הט"ז ושאלו: מה כבודו מחפש? ענה השמש: את הרבנות אני מחפש. באותו יום עזבו הרב ומשפחתו את העיר. כמה נדרש ממנהיגי ישראל הפסוק: "והייתם נקיים מה' ומישראל". |
||||||
|
||||||
אולי תרצה לקרוא גם: |