האם שדים קיימים במציאות?
שדים אכן קיימים במציאות ● השדים מופיעים בתורה כמה פעמים ● בראשונה הם מופיעים בסיפור על משה ומלך מצרים, אשר בתגובה למשה במכת כינים מביא את החרטומים לנצח את משה ● הרב חיים פוקס מגיש מאמר מרתק על שדים ורוחות, ועושה סדר בנושא
השדים מופיעים בתורה כמה פעמים. בראשונה הם מופיעים בסיפור על משה ומלך מצרים אשר בתגובה למשה במכת כינים מביא את החרטומים לנצח את משה, ואכן הן משתדלים... "ויעשו כן החרטומים בלטיהם..." אמר ר׳ יוחנן 'בלטיהם' - מעשה שדים, 'בלהטיהם' - מעשה כשפים, לפי שאין השד יכול לעשות פחות מכשעורה.
וכן בתנחומא שם ובש״ר "א"ר אלעזר מכאן אתה למד שאין השד יכול לבראות פחות מכשעורה", כלומר כאשר לא יכלו להביא את הכינים על ידי השדים, פנו הם לכשפים ליצור אותם.
עד עכשיו יכלו המכשפים להשתמש בכשפים ובשדים ליצור בעלי חיים או להביא אותם ממקום אחר כהרף עין, כמו שנבאר בעז"ה.
כלומר, חכמים מודים שישנם שדים - שהרי השתמשו בהם מכשפי המצרים, ואם לא היו קיימים איך השתמשו בהם?
מקום שני: מובא בספר דברים "יזבחו לשדים לא אלה, אלהים לא ידעום, וכו'" כלומר קיימים הם השדים אך הם אינם אלהים ח"ו.
ומיד אחר כך מוזכרים הם בשמותיהם בפסוק כד', "מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי..." וכו' ובמסכת פסחים [דף קיא:] ובמדבר רבא יב ומדרש תהלים מז צא' שקטב מרירי –שם של שד ובמדב"ר יב" ואינו שולט לא בצל ולא בחמה אלא בין בצל לחמה. ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצאה מתוך מצחו והוא מתגלגל ככד. א"ר הונא בשם רבי יוסף 'קטב מרירי' עשוי קליפין קליפין שערות שערות עינים עינים. א"ר שמעון בן לקיש ועין אחת קבועה לו בליבו וכל מי שהוא רואה אותו אין לו חיים מעולם בין אדם בין בהמה. וכל מי שהוא רואה אותו נופל ומת. ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב.
החכמים יודעים צורת השדים
ומשום כך נפסק בשו"ע (סי' תקנא סע' יח) 'צריך להיזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות משום שבהם קטב מרירי שולט ולא יכו התלמידים בימים ההם' – ועוד יש לעיין שם בבה"ל שע"פ המבואר בפסחים קי"א: יותר יש להזהר מחד בתמוז עד שיתסר דודאי שכיחי. פתחי עולם.
יוצא מכאן שלא רק שחכמים מכירים במציאות השדים, אלא מכירים צורתם ויודעים מתי הם מזיקין אפילו עד כדי דקדוק שעות (!!!). ויתירה מכך, שאפילו עיגנו זאת בהלכה פסוקה בשולחן ערוך.
וזהו רק מקום אחד שבו נפסק בנושאי השדים בשולחן ערוך ואין חולקים שם מרן ורמ"א.
למעשה, הפסיקה היותר משמעותית בהלכה בנידון השדים הוא השימוש בהם אם מותר או לא. וכן מובא בסנהדרין [קא.] 'ואין שואלין בדבר שדים בשבת רבי יוסי אומר: אף בחול אסור. אמר רב הונא: הלכה כרבי יוסי ואף רבי יוסי לא אמרה אלא משום סכנה' ורשי מפרש במקום 'בדבר שדים – שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והם מגידים להם ואסור לעשות כך בשבת משום 'ממצוא חפצך'.
ניתן לכם עוד מקורות לעיין לכאן ולכאן שו"ת בעלי התוס' [סימן קכא], שו"ת הרשבא [ח"א סי' תיג] המיוחסות לרמב"ן [סי' רפג] שו"ת הריב"ש [סי' צב] שות רדב"ז [ח"א סי' תפה ובח"ג סי' תה] ובטור ב"י [יורה דעה קעט אות טו (ב),טז,ד"ה מכשף כולל] שו"ת חיים ביד [סי' כה]
אך למעשה, יותר מעניינת אותנו הפסיקה הסופית האם שימוש בשדים מותר או לא. וכן כתב מרן בשלחן ערוך ביורה דעה [קעט ס'טז] 'מעשה שדים אסור. ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה. ומוסיף הרמ"א בהג"ה ' וכיוצא בזה. (כלומר לא רק גניבה אלא לשאול עוד כל מיני שאלות ח.פ.) ועל ידי השבעה שמשביעים אותם על ידי שמות, יש מתירין בכל עניין (!!!).
לגבי ההוכחה שהם מקיימים מצוות ולמדים תורה, אנו לומדים מה'אור זרוע' חידושים מרבו הגדול בעל ספר חסידים על המסופר על יוסף שידא ומטרתם הייתה לדעת אם שדים שומרים שבת או לא.
וכן הוא כותב [הלכות עירובין סי' קמז] 'דבגמ' עירובין מג. איתא "בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה וכו', ... ללא דלמא יוסף שידא אמרינהו",וכו'..."ומורי ה"ר יהודה חסיד זצ"ל היה אומר שהשדים מאמינים בתורה ועושים כל מה שאמרו חכמים, ושאלו (את רבי יהודה החסיד זצ"ל ח.פ.) והשיב לפי שפעמים פ'(לונית) תעשה לו שלא כהוגן ואפילו בלא ידיעתה כדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קה:]
למה כתב כך הרמב"ם
תתפלאו כמה דברים מצויים בשולחן ערוך שאתם מקיימים באדיקות רבה ולא תמיד מודעים שכל האיסור הוא איסור מפאת השדים שיזיקו, כגון "זוגות" שאין שותים שתי כוסות או אוכלים שתים שתים [פסחים קי.] ועוד על הליכה בתוך חורבה יחידי [ברכות ג.] ועוד המבואר בגמרא [גיטין סו.] דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו , לא יכתבנו דיש לחוש שמא שד הוא, אלא א"כ ובדקו וראו שהוא אדם. וכך נפסק להלכה.
אמנם זהו החלק הראשון בעניין השדים, אך אי אפשר לסיים אותו מבלי להזכיר את מחלוקת הרמב"ם שסובר שאין שדים בעולם ומי שמאמין הרי הוא שוטה וכו'.
לתשובה לשאלה הזו ישנה תשובה פלפולית, תשובה עניינית ותשובה פוליטית.
לצד הפלפול, אפשר לכתוב הרבה על מי אמר מה אך התשובה הסופית שזה לא משנה כי נפסק להלכה אחרת, ודעת הרמב"ם הגדול בנושא זה הייתה בדעת מיעוט ולא התקבלה.
יש הרוצים להסביר שהרי הרמב"ם לא ראה את ספרי המקובלים כמו שמביא החיד"א בספרו "שם הגדולים" על הרמב"ם: "כתב מהרח"ו ז"ל ששורשו,,, ולכך לא זכה לחכמת הזהר" עד כאן דבריו.
והגאון מוילנא מביא ביאור הגר"א [יו"ד סי' רמו הל' תלמוד תורה סקי"ח], בענין ד' שנכנסו לפרדס, וז"ל: "אבל לא ראו את הפרדס לא הוא [הרמ"א- (א"נ)] ולא הרמב"ם". ולכן הוא גם מוסיף על דבריו של הרמב"ם בנושא השדים וכו' בביאור הגר"א על השו"ע [יו"ד קע"ט אות י"ג:] "...אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפילוספיא ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותו על קודקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא ע"פ שמות וכשפים. והפילוספיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי (הלצה) ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם. .. אלא כל הדברים כפשטן אלא שיש בהם פנימיות...".
ישנו מכתב ידוע שהרמב"ם שולח לתלמידו באחרית ימיו, שאז כבר הגיעו לידיו כתבים מחכמת הקבלה, ובו הוא מציין בדבריו שהוא יודע הרבה יותר ממה שידע פעם ואם היה יכול, היה חוזר בו מהדברים הללו. אמנם ישנם חוקרים חילונים "מומחים לקבלה" שלא מוכנים לקבל הדברים הללו וטענו בטענת "מזוייף" , והוכחות הרי אין אבל להם זה לא משנה.
התשובה העניינית היא שמי שמכיר את התקופה ואת מצב הכלכלה ורמת הידע בזמן הרמב"ם, היה יודע שבזמנו כולם חשבו שהמחלות מגיעות מהשדים והכל סובב סביב זה.
הרמב"ם שהיה רופא רציונל שהבין וידע שאם לא תשמר היגיינה מינימלית הרי שהחיידקים יתרבו וסביר מאוד שיחלו במחלות זיהומיות קשות ובכדי להוציא את העם מדרך החשיבה הזו הוא היה צריך להיות קיצוני ולהטיף נגד אמונות אלו.
התשובה הפוליטית הינה מה שאמר הרבי מקוצק הקדוש, שדרכו בלהשכין שלום בין גדולים הייתה ייחודיותו, וכשנשאל על דברי הרמב"ם הקשים אמר: "גם שמעתי שאמר על הרמב"ם התמיהה שכתב שאין מצוי שדים וטעם הקרבנות כי מקורם מזבחים לשעירים ושדים כמו שנאמר ולא יזבחו עוד לשעירים והלא בגמ' נמצא כמה מעשיות משדים ואמר שהרמב״ם פסק כך שאינו נמצא בכדי שבאמת לא ימצא, כי כאשר פסק זאת הרמב"ם פסקו כך ובשמים וממילא אינו נמצא אבל באמת הי׳ נמצא עד פסק הרמב״ם (שיח שרפי קודש עמ' נב אות מא).
