מבט לפרשת השבוע "בחוקותי"
"והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר למה האפוד לא כיפר על חטא עבודה זרה בבית ראשון ● במיוחד לשיטת בעלי התוספות, שבכוחו של האפוד לכפר על עובדי עבודה זרה ממש ● אך בפועל, הבית בכל זאת חרב בגלל עבודה זרה, שעבדו באותו הדור ● פרשת בחוקותי
במסכת יומא נשאלה השאלה מדוע נחרב בית המקדש הראשון. עונה על כך רבי יוחנן בן תורתא: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה? (מניין לנו, שחרב המקדש בגללה) דכתיב: (שנאמר בנביא בנבואת החורבן ישעיהו כח, ב) "כי קצר המצע מהשתרע, והמסכה צרה כהתכנס".מאי (מה הפירוש) קצר המצע מהשתרע? אמר רבי יונתן: קצר מצע זה (בית המקדש צר מדי) מהשתרר עליו שני רעים כאחד. (כלומר: אין מקום, שישלטו שם שני "רעים"- הקדוש ברוך הוא ועבודה זרה יחד. מסביר רש"י, כי הדברים אמורים כלפי הצלם, שהעמיד המלך מנשה בהיכל, שבגללו סילק הקב"ה את שכינתו מן המקדש. מוסיף רש"י משל לאיש, שיש לו שתי נשים, והן צרות אחת לשנייה. כאילו, כביכול, צר לו המקום שם. לכן חרב הבית). והמסכה צרה כהתכנס (הגמרא ממשיכה לבאר את סופו של הפסוק) אמר רבי שמואל בר נחמני: כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי (כשהיה רבי יונתן מגיע בשעת לימודו לפסוק זה, היה בוכה) אמר מאן דכתיב ביה (מי שכתוב בו בתהילים לג, ז) "כונס כנד מי הים" (כלומר, הקב"ה שהוא כל יכול ויכול לכנוס את כל מי הים לנד) נעשית לו מסכה צרה ? (איך הצלם, שהעמיד מנשה, נעשה צר, כמו אשה שנייה להקב"ה, שהוא כל יכול) (יומא ט, ב). לכאורה, קשה, הרי למדנו במסכת זבחים (פח, ב), כי אמרו חכמים: האפוד היה מכפר על עוון עבודה זרה. אם כך למה האפוד לא כיפר לעם ישראל על עוון עבודה זרה - עד שבגינו נחרב בית המקדש הראשון, והרי כוחו של האפוד לכפר על העוון??
אפשר היה לנסות לתרץ, שהאפוד אינו מכפר על עובדי עבודה זרה עצמם, אלא על שאר ישראל, שחטאם נובע מדין ערבות, שידוע שכל ישראל ערבים זה בזה, כמו שכתוב, שהכתונת מכפרת על עוון רציחה, אבל אין היא מכפרת על הרוצח עצמו. אומרים בעלי התוספות שם במסכת זבחים, שהכוח של האפוד היה, שכיפר גם על העובדים עבודה זרה ממש. א"כ חוזרת השאלה מדוע חרב הבית הראשון?
אולי אפשר ליישב, שגם אם האפוד מכפר על החטא, עדיין נשאר הצלם בהיכל, והשכינה הקדושה אינה מוכנה להישאר באותו היכל, כמו שביאר רש"י הקדוש בדרך משל על אשה צרה, שמרגישה שצרתה דוחקת אותה לצאת מחוץ למסגרת הנישואין.
המקדש הוא מקום להשראת השכינה הקדושה בתוך ישראל. אם חלילה דוחקים את השכינה, השכינה יוצאת. להבדיל מאשה, שלא תמיד יכולה לצאת ולפרק את הנישואין. ברגע שהקב"ה יוצא, המקדש חרב מעצמו, כי אין כוח לקיום המקדש.
ואולי אפשר להוסיף תשובה - הרי לא ייתכן, שיכפר האפוד על אותם שעובדים עבודה זרה, שממשיכים לעבוד במזיד ואינם חוזרים בתשובה. כמו מי ש"טובל ושרץ בידו". שברור שלא עלתה לו טבילה, אף שידוע שכוחו של המקווה לטהר טמאים, אבל מי שאוחז בטומאה בזמן הטבילה, בוודאי יישאר טמא. הוא הדין לגבי האפוד. אמנם מבארים בעלי התוספות, שכוחו של האפוד לכפר על עובדי עבודה זרה ממש, אכן כוח כפרה עצום, אבל יש לכך תנאי, שהחוטא בעוון החמור - יחזור בתשובה. בית המקדש חרב משום שרבו בו עובדי עבודה זרה שלא שבו מדרכם הרעה.
בהמשך הפסוק נאמר: "ולא אריח בריח ניחוחכם". הקשה המהרי"ל דיסקין, הרי הגמרא במסכת יומא מספרת, שמספר שנים לאחר החורבן עדיין היו מריחים את ריח פיטום הקטורת. אם כך הריח לא פסק. מבאר, שהפסוק בתוכחה בא להסביר, שהקב"ה כביכול מסלק את שכינתו מהמקדש, אף אותו ריח שעדיין קיים במקום המקדש, לא יעלה לריח ניחוח. כלומר, בגלל החטאים השכינה הקדושה הסתלקה מהר הבית. הקדוש ברוך הוא נתן לנו יכולת לכפר על חטאים עצומים. אפילו על עבודה זרה, אבל התנאי לכפרה הוא לחזור בתשובה. והכלל בחזרה בתשובה הוא לעזוב את החטא, ולקבל קבלה לא לשוב ולחטוא.
