"נהגו כבוד זה בזה"

 

הרב גנוט מדבר על סיפורים קטנים ואנקדוטות, על הזכות והחובה להיזהר בכבודם של האחרים, לוותר ולדאוג איש לרעהו, בימי ספירת העומר, בהם אנו אבלים על כך שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה ● דעה

 

ר' מוישה, אברך בכולל פוניבז' בבני ברק, שלף מתיבת הדואר שלו הזמנה לחתונה. על מעטפת ההזמנה נרשם שמו באותיות ברורות ומודגשות ור' משה פתח את המעטפה. שם החתן ושם הכלה היו זרים לו לחלוטין. גם שמות המחותנים לא היו מוכרים לו כלל וכלל. ואז הבחין שהחתן הוסיף מספר שורות בתחתית ההזמנה. "לרבי משה היקר לי מאד! אשמח ביותר בהשתתפותכם בחתונתי בשעה טובה ומוצלחת ולעונג יהיה לי אם אכן תכבדוני בבואכם. יענקי".

 

ר' משה הביט שוב בשמו של החתן. "מי זה היענקי הזה?" תהה לעצמו וניסה לשחזר את כל החברותות, חברי החדר, חברי השולחן, החברי ב"ועד" והחברים בפוניבז'. היענקי הזה לא הופיע ברשימה המאד ארוכה של מכריו. לא, לא היה בחור כזה ב"ועדים" שלו בישיבה. אך הסקרנות גברה עליו, ור' משה הופיע בחתונה, בכדי לפתור לעצמו את התעלומה ולדעת סוף סוף מיהו החתן האלמוני, שטרח וכתב לו מספר שורות לבביות ומאד מאד רצה שהוא יבוא לחתונתו.

 

ר' מוישה נכנס לאולמי "היכלי מלכות" ותר בעיניו אחר החתן, שהוקף במעגלי בחורים רוקדים ושמחים. הוא הביט בחתן פעם ופעמיים ולא, הוא לא הכיר אותו. הוא היה בטוח במאת האחוזים שמישהו התבלבל כאן בינו לבין מוישה אחר, אבל אז החתן בכבודו ובעצמו שם לב אליו. הוא ניתר מתוך מעגלי הרוקדים שהקיפוהו בחום ובאהבה ואץ רץ אל ר' מוישה. החתן המאושר לחץ את ידיו בחמימות רבה וחיבקו בהתרגשות. ר' מוישה ההמום אמר "מזל טוב מזל טוב" אך החתן חייך בשעשוע ואמר: "ר' מוישה! אתה לא זוכר אותי!"...

 

ר' מוישה גמגם. "האמת? לא כל כך"... החתן חייך חיוך גדול, משך בעדינות את ר' מוישה בחליפתו והשניים התיישבו בכסאות סמוכים. "לפני 7 שנים הגעתי לפוניבז'. לא הכרתי אף אחד, כי הגעתי לישיבה מישוב רחוק בצפון, ישוב נידח, רחוק מטבריה ומעפולה. אף אחד לא הכיר אותי, אף אחד לא שוחח איתי ולא היו לי בכלל חברותות. וכבר גמלה בליבי ההחלטה לקום ולעזוב את הישיבה. התכוונתי להתפלל מנחה, תפילת מנחה אחרונה בישיבה, לארוז את חפצי אחרי התפילה ולהיעלם מהאופק. ואז אתה עמדת לידי בתפילה, סידרת לי את הצווארון של החליפה, שלא עמד במקומו, וחייכת אלי חיוך גדול, חצי מתנצל כזה, על כך שסדרת לי את הצווארון בלי רשות... זה חימם לי את הלב. הנה, מישהו בכל זאת שם לב שאני לא אויר, שאני בן אדם. אז נשארתי בישיבה, ומאז הכל היסטוריה. בהמשך התאקלמתי, היו לי חברים וחברותות טובות, "עשיתי שטייגען" ברוך ה' וכעת אני מתחתן, אפשר לומר- גם בזכותך"...

 

את הסיפור המופלא הזה שמעתי מהמשגיח של הישיבה קטנה ירושלמית, בה למדתי בנעורי. וכן, הוא הכיר בעצמו את בעל המעשה.

 

בעיצומם של ימי ספירת העומר התש"ל נערך מספד גדול על ראש ישיבת נובהרדוק, הגאון רבי אברהם יפה'ן זצ"ל. ההספד נערך בכולל "חזון איש" ומרן רבנו הסטייפלר זצ"ל השתתף בהספד, כתלמידו של רבי אברהם יפה'ן עוד מתקופת נובהרדוק.

 

ה"קהילות יעקב" שהה בהיכל זמן ממושך ולפני שהמגיד הירושלמי הנודע, הגה"צ רבי שלום שבדרון, החל לדבר, קם הסטייפלר ויצא מה"כולל", ויחד איתו קמו עוד אנשים שליווהו החוצה.

 

הסטייפלר הזדעזע שיחד איתו יצאו עוד יהודים והוא מיהר לשלוח מיד מכתב סליחה נרגש לר' שלום שבדרון. "אבקש מחילה מכבוד תורתו ויש לי מזה צער. לא באתי לשמוע את ההספדים, כי הרי איני שומע אף מילה אחת, כידוע לכולם, ורק באתי לחלוק כבוד לנפטר ז"ל, כי למדתי בישיבתו כמה שנים, ואולם לא הרגשתי טוב וישבתי שם אולי כשעה וחצי בקושי, וכשהגיע תורו של פאר מעלתו שליט"א לדרוש, חשבתי שמכיוון שמעלת כבוד תורתו ידוע כדרשן מפואר, יכול הוא להמשיך בדרשתו עוד שעה ויותר, וזה היה קשה לי הרבה, ולא שיערתי שיהיה בזה פגיעה בכבודו של מעלת כבודו, מאחר שהכל יודעים שאינני שומע כלל. ואולם כשהתחלתי לצאת, נמשכו אחרי עוד כמניין אנשים ואולי יותר, וכמדומה שרובם לא חזרו שוב לבית המדרש, ונמצא שעל ידי היתה פגיעה בכבוד מעלתו. ואילו הייתי יודע שעל ידי יציאתי ימשכו עוד אנשים, כמדומני שבוודאי לא הייתי יוצא, ואבקש מאד מכבוד פאר מעלתו שיאמר בפיו שמוחל לי"...

 

בשכונת שערי חסד בירושלים, השכונה בה התגוררו אראלי קודש מופלאים, התאלמן אחד מתלמידי החכמים מרעייתו. כעבור תקופה החלו שדכניות השכונה לנסות ולתור לו אחר כלה מתאימה לו כזיווג שני.

 

בשכונה התגוררה אלמנה פטפטנית ו"נודניקית" ידועה, כזאת שפיה אינו חסום ולו לרגע אחד, עד שנדמה היה שהיא מפטפטת אף מתוך שינה... והנה זה פלא, כאשר שדכנית אחת הרהיבה עוז והציעה את אותה האלמנה הטרחנית לאלמן הצדיק, הסכים הוא להצעה מיד. ילדיו ההמומים ניסו להבין מדוע, מדוע מחפש הוא לעצמו צרות בדמות אשה קשקשנית שכזאת ואביהם הסביר להם: "לפני תריסר שנים באה אותה אשה לביתנו, כדי לשוחח עם אמכם, עליה השלום והברכה. האשה הזאת פיטפטה בקול רעש גדול ונורא ואני, שכבר לא הייתי מסוגל לשמוע אותה, ביקשתי ממנה להנמיך את הקול, כדי שאוכל ללמוד תורה כראוי. דיברתי איתה בתקיפות יתר והאשה נעלבה מאד. מיד ביקשתי ממנה סליחה, אך היא סירבה לסלוח. ניסיתי לבקש את סליחתה שוב ושוב ושוב, אך האשה לא מסכימה לסלוח לי, על החטא הנורא של בזיונה והעלבתה. כעת אני חושב שאם אשאנה לאשה, בוודאי היא תמחל ותסלח לי על אותו מקרה עגום"...

 

את הסיפור הנורא שקראנו זה עתה, סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, שהתגורר בעצמו ב"שערי חסד" והכיר את הנפשות הפועלות שבסיפור. אי אפשר להאמין כמעט, שבן תמותה מסוגל לחיות עם אשה טרחנית ומרגיזה, רק בכדי שיזכה לסליחתה על שפגע בה אי- פעם, לפני 12 שנים. 

 

ההרגשה הזאת, שהכאב של השני הוא איסור דאורייתא, ליווה את גדולינו לאורך כל הדורות וכעת, בימים בהם אנו אבלים על פטירתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, על כך שלא נהגו מספיק כבוד איש ברעהו, כדאי לנו לקרוא על הזהירות של גדולינו ומאורינו בכבודם של האחרים. מעשים קטנים שכאלה, מאנשים גדולים שכאלה, יסייעו לנו בוודאי להרגיש, להבין וגם להפנים.

 

חכמינו מספרים (כתובות סב,א) על רב רחומי, שהיה רגיל לשוב לביתו מבית תלמודו אחת לשנה, בערב יום הכיפורים. באחד מערבי יום הכיפורים היה רב רחומי שקוע בלימודו ולא שם לב שהשעה מתאחרת ועליו לשוב לביתו. רעייתו המתינה והמתינה וכשלא שב, ניגרו דמעות מעיניה. באותו הרגע שרעייתו בכתה, נפטר רב רחומי.

 

"האם כעת, כשרב רחומי נפטר, לא הורידה אשתו דמעות פי כמה וכמה?" תהה רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, "האם אשתו של רב רחומי לא העדיפה שבעלה יאחר קמעה, אך חיו יחיה?"

 

ורבי חיים שמואלביץ השיב תשובה נוראה: "בין אדם לחברו איז א פייער, און איז מיגייט עין פיייער, ווערט מען פארברענט!" ובתרגום לעברית מדוברת: "בין אדם לחברו זה אש! וכשהולכים באש- נשרפים!".

 

בין אדם לחברו, הכאב והדמעות של השני, הם אש!

 

בספר "מעשה איש" מסופר בשם מרן ה"חזון איש" זצ"ל, שהשואה הנוראה התרחשה בגלל חסרון ב"בין אדם לחברו". ה"חזון איש" היה חוזר ואומר שוב ושוב: "כמה האדם הוא יהודי?? לפי מה שהוא עושה בשביל השני!". ובמלחמת השחרור, כשנפלו בירושלים פגזים והסכנה היתה גדולה, שאל אברך את ה"חזון איש" במה צריך להיזהר ולהתחזק והוא השיב: "בדברים שבין אדם לחברו". ועוד משפט נוקב מכבשונו של ה"חזון איש": שאלוהו מהי דרגת השיא שאדם יכול להגיע אליה בעולם הזה? והוא השיב: "לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד!".

 

סיפר ראש הישיבה מרן רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, שבאחת התקופות עמדה על הפרק בעיה ציבורית חמורה שנגעה לציפור נפשו של הציבור החרדי בארץ. הועלתה הצעה ממש מצוינת, שהיתה יכולה לפתור את הבעיה.

 

כולם נהנו מאד מההצעה הטובה והפשוטה, אך מרן הגרא"מ שך לא הסכים בשום אופן ליישם אותה. "אם התוכנית תצא לפועל, עלול יהודי אחד בשם... להיפגע ממנה. אני לא מוכן לחתום על תוכנית חשובה כלל שתהיה, שתיפגע ולו ביהודי אחד, על לא עוול בכפו. נכון, הרעיון יסייע רבות לכלל ישראל, אך צערו של יהודי אחד אינו שווה את כל התוכנית הגדולה הזאת", פסק מרן הרב שך זצ"ל, והתוכנית נגוזה.

 

והכבוד בין איש לרעהו מתחיל, כמובן, בבית.

 

'אגודת ישראל' בארה"ב מקדישה בכל שנה שבת לכינוסי תורה ודעת, בה יושבים,במסיבה אחת, גדולי התורה של אמריקה, שמתכנסים לדון במהלך השבת בענייני השעה.

 

באירוע כזה, שהתרחש לפני כ30 שנה, ישבו כולם מרותקים לדבריו של הנואם הדגול. השמש שקעה ודמדומי שבת הופיעו במלוא הדרם.  נושא הדברים היה הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל וכולם האזינו בחרדת קודש.

 

השיחה נמסרה בסעודה שלישית וכאשר נצצו להם שלושה כוכבים, יצא הגאון רבי יעקב רודרמן זצ"ל באמצע הדרשה למספר דקות. לאחר הדרשה התנצל הרב רודרמן בפני רעהו רבי יעקב קמינצקי והסביר לו שנאלץ לצאת החוצה מיד בצאת השבת, כדי להתקשר לרעייתו בטלפון ולומר לה שלא תדאג, כי הדרשות יתאחרו והוא ישוב הביתה מעט מאוחר.

 

הגר"י רודמן סיפר ששמע מה"חפץ חיים" שבאחד מימי החנוכה ישב הצדיק רבי נחומק'ה מהורודנא ליד חנוכיתו והמתין מספר שעות. בכל הבתים כבר הדליקו נרות ואילו רבי נחום יושב וממתין, יושב ומחכה. ואז, כעבור מספר שעות, נכנסה פנימה אשתו. מיד קם רבי נחומק'ה והדליק את נרות החנוכה בכוונה רבה.

 

תמהו הנוכחים ושאלוהו:"הלא לפי דעת הרמב"ם לא יוצאים ידי חובה אם מדליקים לאחר שקיעת החמה. ואם כן, מדוע היה על הרבי להמתין לרעייתו, והרי אין כל חיוב שאשה תשתתף בהדלקת הנרות?! מה ראה הרבי להמתין כל כך לרעייתו?"

 

הסביר להם ר' נחומק'ה בניחותא: "הגמרא אומרת שנר שבת ונר חנוכה, נר שבת עדיף, כי "שלום בית" עדיף. אם לא הייתי ממתין לרעייתי, היה הדבר פוגם, ואפילו במקצת, בשלום הבית שלי. פשוט שאם חז"ל העדיפו נר שבת בגלל "שלום בית", שמותר לי לפחות לסמוך על הדעות המתירות להדליק נר חנוכה גם לאחר השקיעה"...

 

עמידה על עקרונותיך אינה קשורה לנהיגת כבוד בחבריך. הגר"י דסלר זצ"ל, אחיו של ה"מכתב מאליהו" הגרא"א דסלר זצ"ל, היה מעשירי העיר קלם ומאישי המוסר שלה. באחד הימים אמר הרב דסלר שיחה מוסרית בביתו לבני תורה.

 

השיחה התקיימה ביום חורף גשום והאברכים שנכנסו לביתו היו מלאים בבוץ ומשום מה הם לא נזהרו לנקות את עצמם לפני הכניסה לבית, ולכלכו את הכסאות והספות. הגר"י דסלר הביט בנעשה, אך לא ניכר היה עליו שהוא מקפיד או כועס כלל וכלל. הוא לא העיר לאברכים על התנהגותם ומסר בפניהם את השיחה המוסרית בנעימות וברוגע, כאילו הלכלוך וחוסר הזהירות לא נוגע אליו כלל. השיחה זרמה לה במתינות ובישוב הדעת ובסיומה נפרד הגר"י דסלר מהאברכים בלבביות רבה.

 

למחרת בבוקר ניגש הרב דסלר ותבע את אורחיו ל"דין תורה" אצל רב העיר קלם, על הנזקים שגרמו האברכים לכורסאותיו היקרות...

 

הגר"י זילברשטיין שליט"א סיפר את המעשה הזה בהתפעמות ואמר כי העובדה שממונו של הרב דסלר היה חביב לו, לא עוררה בו את מידת הכעס והרגזנות על עצם הנזק שנגרם לו, שהרי אין סיבה לוותר סתם כך על ממונו. ומאידך, אם יש לך תביעות ממוניות, המקום לטפל בהם הוא בבית הדין, וחזקה על הדיינים שיוציאו דין אמת. אך להתרגז אין צורך, ואת השיחה המוסרית ניתן לומר בלא כעס או חוסר שלוות נפש.

 

ילד חרדי חולה התאשפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. המחלקה הספציפית הזאת מיועדת לחולים קשים במיוחד, חולים במחלה האיומה. מראהו של הילד היה נורא. כל גופו היה נפוח ומלא חבורות. היו לו בלוטות איומות ומפחידות, עד שכמעט לא היה שייך לצפות בו. ילד קטן ונואש עם מראה אימתני. ראש ישיבת "רבנו חיים עוזר" הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א הגיע לבקר, יחד עם קבוצת בחורים, את הילד. הקבוצה הגיעה למסדרון ויחד עימם הגיעה במפתיע גם אמו. היא ניגשה לבנה, נישקה וחיבקה אותו בהתלהבות ואמרה, בכנות אמיתית, "חמוד שלי! מתוק שלי! כמה שאתה חמוד ומקסים!"...

 

רבי מנחם צבי ברלין, אדם רגשן לכשעצמו, התרגש עד דמעות. הוא פנה לתלמידיו בהתרגשות עזה ושאל רטורית: "וכי רק אנחנו רואים כיצד הילד שלה נראה? האם רק אנחנו רואים שילדה מלא פצעים וחבורות ובקושי ניתן להביט בו? כיצד היא קוראת לו "חמוד ומתוק"?

 

ר' מנחם צבי הביט בתלמידיו והסביר: "לא, בוודאי שגם לאמא של הילד החולה יש עיניים, בדיוק כמו כולנו. אלא מה? האם ראתה גם את הנפיחות והפגמים, אך כל זה לא איכפת לה. כי היא פשוט, אמא שלו. היא הקרובה אליו ביותר ולכן היא אינה מתעלמת מהפגמים שלו, היא פשוט לא רואה אותם! כלל לא איכפת לה מהם!".

 

"ואהבת לרעך כמוך", אמר הגרמ"צ ברלין. כי ככל שהאדם חש ומרגיש את עצמו קרוב יותר לרעהו, כך ממילא הוא לא שם לב לחסרונותיו ופגמיו. אם נאהב באמת אחד את השני, לא נראה עד כמה הוא מרגיז ולא נחמד, לא סימפטי, לא מסודר או לא 'לענין'. מדוע? כי "ואהבת"...

 

את הרגישות לכבוד הזולת ואת הצורך לחשוב על השני, אי אפשר להחדיר לעצמנו רק  מגיל שלושים. כבר מגיל צעיר עלינו לשרש ולהחדיר לילדינו שעלינו להבין את השני, לוותר לו ולכבדו. ילדים לא אמורים לוותר "מהאוויר" לאחיהם הקטנים. אם לא נחנך אותם לזה שוב ושוב ושוב, הם לא יוותרו ולא יכבדו את הזולת. בתחילה לא בבית, אחר כך לא יוותרו הם לחברותא, בהמשך  יריבו הבנים עם חברי החדר בפנימייה ולבסוף בביתם שלהם, עם האשה והילדים. אז הנה, ליקטנו בעבורכם מספר סיפורי מופת על גדולי ישראל. האם לא כדאי לספר אותם לילדינו, כדי לחנכם ולהשריש בהם את התורה והזכות שבכבוד הזולת?!

 

הגר"י זילברשטיין שליט"א סיפר שבאחד מלילות שבת בין "קבלת שבת" לתפילת מעריב, הבחין באברך מתמיד ותלמיד חכם מופלג, שיושב וקורא בספר סיפורים, ספר שמחברו ליקט בו סיפורים רבים על גדולי ישראל. "מה מביא אותך לקרוא סיפורים במקום ללמוד?", לא התאפקתי, כך מספר הגר"י זילברשטיין, ושאלתי את האברך. האברך הביט בהרב, חייך והשיב: "שמתי לב שהילדים שלי צריכים שיפור ב"בין אדם לחברו". והרי מוטל עלי לחנכם ולדאוג שיפנימו את חשיבות הוויתור לאחיהם, הכבוד לזולת והידיעה  שאנו חיים גם בשביל האחרים. כדי לדאוג לקיום מצווה זו, של חינוך ילדי ל"בין אדם לחברו", אני קודם כל מראה דוגמא אישית ומשתדל בכל כוחי לוותר כל העת, לכבד את השני ולהדגיש בקול את העניין החשוב שבזה. וכן, אני גם מעיין בספרי סיפורים על גדולי ישראל ומחפש בינותם סיפורים על "בין אדם לחברו". בשולחן השבת אני מספר לילדים סיפורי מופת שכאלה. הם נהנים מאד מהסיפורים המרתקים וגם מפנימים, בדרך פחות ישירה, כיצד יהודי צריך להתנהג"...

 

כמה נכון!