רעיון לפרשת השבוע "בהר"

"כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" ● מהו סוד הרוחניות שמעבר לשֶׁבַע? ● מהו סוד מימד ה"שְׁמֹנֶה"? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "בהר"

"כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ " - הָאָרֶץ נמשלה לגופו החומרי של האדם, אשר לתוכו יורדת נשמתו בבואו אל העולם. בעוד שהגוף מתקיים בגבולות ששת מימדי עולם החומר, חלקי הנשמה השונים (נפש,רוח, נשמה, חיה, יחידה), חלקם מתחברים ישירות אל עולמות עליונים רוחניים, וחלקם שוכנים בגוף החומרי, הכפוף למגבלות החומר (האדם הוא '' סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה").

הקב"ה ברוב חסדיו נתן לנשמה את הגוף החומרי ("אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם"), כדי שיוכל האדם בבחירה חופשית לגבור על יצריו, ולעשות בהם שימוש לענייני קדושה. רק בדרך זו יוכל לפתח את הרוחניות שבו, ויזכה להשלים את תיקונו בעולם.

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ,... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
שֵׁשׁ – מייצג את עולם החומר, בשל הסיבה שכל גוף חומרי מוגבל בשישה מימדים, והחומר אינו יכול להתרחב מעבר אליהם (ימין, שמאל, קדימה, אחורה, מעלה, מטה).

סוד התיקון בעולם הזה טמון בהשגת איזון בין החומר לרוח – בין צרכיו ורצונותיו של גופו החומרי, לבין צרכיה ורצונותיה של נשמתו הרוחנית.

האיזון מושג בכך שהאדם מכין עצמו במימד ה"שֵׁשׁ" (המימד החומרי), וכל פעולותיו הגשמיות נעשות מתוך מחשבה על תכליתן הרוחנית, מימוש היכולת לעבור ממימד ה"שֵׁשׁ" אל מימד ה"שֶׁבַע" (ה"שָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת").

באופן טבעי הגוף החומרי מחפש ללא הרף כיצד להשביע את רעבונו ויצריו ותאוותיו לחומריות. לעומתו הנשמה מחפש מזון ומילוי רוחניים, ועל כן בהכרח רצונותיהם הפוכים זה לזו – כל מה שמעניין את הגוף בעולם הזה אינו זקוק כלל לנשמה (כסף, אוכל, נשים, תענוגות, כבוד ...), וכל מה שמעניין את הנשמה, נוגד את רצונו של הגוף החומרי (דברי תורה, דברי חוכמה, לצום בכיפור בעוד שהגוף רעב ורוצה אוכל).

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ".

"לִבְהֶמְתְּךָ" – נפשך הבהמית השוכנת בך, הרוצה לקבל שֹׂבַע לתאוות שבה.

"לַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" – כל התכונות החייתיות אשר בך, הרוצות לקבל ביטוי ופורקן כלפי חוץ (לטרוף חלשים כמו הנמר, לבעוט בחוקים כמו הסוס, לנגוח ביריבים כמו הפר, לנוס כמו הארנב, להערים כמו השועל, לצייץ לשון הרע כמו הציפור....)

הבחירה החופשית להשבית את הגוף מן החומר, היא המזון האמיתי של נשמת האדם ("לָכֶם, לְאָכְלָה") – היכולת להעלות את החומר ולחלצו מהמימד השישי אל מימד הקדושה השביעי, תספק לכוחות הנפש שבאדם את השֹׂבַע הדרוש להם.

מימד השֶׁבַע – זוהי הרוחניות הנוצרת בחומר. הקדושה המתקבלת בחומר, כאשר יהודי מקדש אותו, ובכך יוצק בו רוחניות חדשה, ומעלה אותו אל המימד השביעי (קידוש בשבת על היין, קידוש אישה בטבעת, ברכה על המזון ....).

מימד ה- שֶׁבַע = אותיות -שֹׂבַע (שֹׂבַע לנפש הבהמית ויצריה).

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה" - היכולת להביא את הגוף היצרי (הָאָרֶץ) לידי השבתה מבוקרת (וְהָיְתָה שַׁבַּת) בזמנים המיועדים לכך (שבתות, ומועדים ...), היא זו היוצרת את השֹׂבַע לאדם (לָכֶם, לְאָכְלָה). הניצחון על תאוות הגוף למען מילוי רוחני, וקיום הציווי הבא מהקב"ה, הוא מזונה של הנשמה, המביא את האדם לידי תחושת מילוי ולאיזון פנימי בין רוח לחומר.

וכאן מגיע סוד ה השְׁמֹנֶה, שנת היוֹבֵל – הרוחניות שמעל לטבע, מעל לשֶׁבַע -
האמונה שאינה תלויה עוד בחומר:

"וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ"
"יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ."
זו שנת החירות, השחרור של הנשמה מהשעבוד לגוף ורצונותיו, שנת התשובה השלמה (וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ) – האדם משיב לעצמו את השליטה בחייו.

הנשמה רוצה להשתחרר מכבלי הגוף ולשוב אל מקומה הרוחני, תחת כס הכבוד, אולם הגוף החומרי נחוץ לה לשם השלמת התיקון (נתינה וקיום מצוות שמתאפשרים רק בעולם החומר), ועל כן כובל הגוף אותה אל ענייני עולם החומר (מימד ה שֵׁשׁ).

רק אדם שיקדש את החומר סביבו בעולם הזה, ויעלהו ממימד השֵׁשׁ אל מימד השֶׁבַע, יוכל משם גם להתחבר לבסוף אל מימד השְׁמֹנֶה - הרוחניות שמעל החומר - האמונה שאינה תלויה עוד בחומר.

הגוף ותאוותיו נמשלים לשור הקשור במחרשה, אשר רק באמצעותו יכול האדם לגמור את עבודת החריש בשדה. כך צריך האדם לרתום את נפשו הבהמית לטובת עבודתו הרוחנית, סיום החריש והשלמת עבודת התיקון.

רק כאשר יצליח האדם בעבודתו, יוכל לטפס רוחנית ולהגיע אל שער ה-50 של הקדושה, ואז יהיה חופשי מהשעבוד ליצריו – ויצא ממצרים באמת.

אנו סופרים 49 יום של ספירת העומר לזכר המהלך הרוחני שעברו בני ישראל ביציאת מצרים, כאשר עלו מ 49 שערי הטומאה, אל 49 שערי קדושה. וביום ה-50, יום מתן תורה, הגיעו אל - שער ה 50.
(שער הבינה - ההתבוננות וההבנה, כי שהקב"ה הוא המהות המוחלטת בעולם, ואין עוד מלבדו).

מתן תּוֹרָה, יום הַחֲמִשִּׁים, החל מיד בסיומה של ספירת העֹמֶר "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (7X7) בפנימיותו מייצג את מימד ה 8 – רמז לכך ניתן למצוא בפנימיות של המילה "תּוֹרָה" – האותיות הפנימיות "וֹרָ" = 2+6 = 8 (בגימטרייה קטנה).

אותו עקרון בדיוק מגולם גם בקיום שנת היוֹבֵל:
שנת היוֹבֵל, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, החלה מיד אחרי ספירת "שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים" (7X7) בפנימיותה מייצגת את מימד ה 8 – רמז לכך ניתן למצוא בפנימיות של המילה "יוֹבֵל" – האותיות הפנימיות "וֹבֵ" = 2+6 = 8.

השְׁמֹנֶה, זו הרוחניות שמעל החומר ולמעלה מהטבע – זו האמונה הבלתי תלויה, הלובשת ביטוי במציאות חיינו בקיום מצוות כמו ברית המילה ביום השמיני, שנת היוֹבֵל, ובקבלת התּוֹרָה בכל שנה ושנה בשמחה מחדש - בחג השבועות.

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה" ... "מִן-הַשָּׂדֶה--תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ".
שְׁמֹנֶה, הוא היכולת להגיע לשחרור האמיתי הן מכבלי הגוף החומרי, והן מן התלות בחומר בכדי לחוש בטוח ומאושר. זו הזכות לחיות ללא פחד, לחוש משוחרר מדאגות הפרנסה והקיום, לזנוח את הביטחון המזויף בכסף, ברכוש או באנשים, תוך מחשבה מוטעית, כי הם יהיו הישועה בשעת צרה.

הרוחניות שמעל לחומר מתקבלת כאשר אדם שם את כל בטחונו בקב"ה לבדו - זו יציאת מצרים האמיתית, היכולת לשוב ולהתחבר אל ניצוץ הנשמה האלוקי שבנו, ביטוי לאמונה המוחלטת ולביטחון בקב"ה, הנרכשים רק ע"י קיום רצונו בשלמות.

כאשר האדם מקיים את רצון בוראו, ומשבית את עצמו מן העבודה ביוֹבֵל בבחירה חופשית, יש בו אמונה שלימה ובטחון, כי השפע עדיין יגיע אליו מעצמו ובקלות, וללא החשש שיצטרך לעמול עליו.

"וַעֲשִׂיתֶם, אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח, וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ"

כל עבודת האדם בעולם הזה משולה לחקלאי המעבד את הפרדס ביגיעה, עודר, מדשן ומשקה. החקלאי אינו רואה מיד את התוצאה והשכר לעמלו, ובמידה ואין בו אמונה, יכול לטעות ולחשוב כי כל העמל לחינם.

אולם אט אט על העץ, בתוך הניצן הסגור, הולך ומתפתח לו הפרח, ובבוא היום יצא וילבלב ויפיץ ריחו, וממנו יתפתח גם הפרי העסיסי.

אז יראה לעני כול שכר היגיעה והעמל (וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע).

כך גם הנשמה אשר בגוף היא כניצן סגור, אשר ממצווה למצווה הולכת ומתפתחת ברוחניותה, עד כי בבוא היום תפרוץ במלוא הדרה.

התיקון מתחיל במחשבה - אדם יכול לכאורה לעסוק כל היום ברוחניות, אך כל מחשבתו יכול שתהיה נתונה לענייני חומריות, או יכול הפוך - להיות שקוע כל יומו בענייני חומר ופרנסה, אך כל מחשבתו ותאוותו תהיינה אל הזמן בו יוכל לעסוק ברוחניות וקידוש החומר.

באנו לעולם החומר ואנו חייבים לעסוק בו, אולם מטרתו של היהודי בעולם הזה לרתום את כל החומר סביבו לטובת התיקון, ורק בעזרת החומר יכול להשלים את משימתו זו. בדיוק לשם כך נתן הקב"ה לעם ישראל כלים, שיסיעו להם להחדיר את הרוחניות והקדושה בחומר, תוך כדי ההתעסקות בו, ואלו הם - התורה והמצוות.

זהו הסוד האמיתי לאושר - כאשר מקיים האדם, ברצונו החופשי, את רצונו של הקב"ה, משכין בכך שלום בין גופו לנשמתו, משביע את שניהם, ומאזן את פנימיותו.

אושר אמיתי שמור לאדם, הבוחר לגבור על התנגדות הפנימית שבו, להתעלות מעל התלות בחומר, ולעשות שימוש ביצריו וכל השפע שסביב לו, לטובת פיתוחה המתמיד של נשמתו הנצחית.

ביום אשר תשוב נשמתו של האדם אל מקומה "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ" –
ויתאחד האדם בחזרה עם אבותיו בעולם האמת "וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" –
אז יוכל להתחבר בשלמות חזרה אל האינסוף הרוחני, אז באמת כבר לא יהיה לנשמתו שום צורך בחומר משום סוג שהו, לא בכסף, לא ברכוש ולא באנשים, כי אם כל מבטחו יהיה אז בקב"ה לבדו –
זהו עולם של נצח נצחים בגן העדן – מימד השְׁמֹנֶה הרוחני והנצחי.

(השְׁמֹנֶה הוא סיפרה שאין בא התחלה ואין בה סוף, וניתן לנוע בה עם העיפרון עד אינסוף – 8).