רעיון לפרשת השבוע - "אמור"
"אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" ● מה חשיבות הטהרה והטומאה, ואיך נושא זה קשור אלינו היום? מה תפקידו של הכהן, ומהי מטרתו של הקרבן? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "אֱמֹר"
תפקידו של הכהן לעסוק בעבודת הקורבנות, ולאפשר לכל אחד מישראל לתקן את דרכיו.
הכהן מהווה כמעין צינור, המקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל, אשר באמצעותו עולה רצונו הכנה של המקריב אל הקב"ה, ובכך זוכה שתיקונו ירצה ומעשיו יכופרו.
הכהן מוקדש ומובדל לביצוע משימה חשובה זו, ועל כן בשל עמידתו בטווח בין המקריב לבין הקב"ה, חייב הכהן להיות טהור ונקי מכל מום וכל רבב.
כגודל הקרבה לקדושה, כך עולה גם הדרישה להקפדה יתרה על הטהרה וההתרחקות מהטומאה.
כהן רגיל חייב להיות נקי מטומאות כגון:
טומאת מת (לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו)
טומאת אישה לא ראויה (אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ)
טומאת מומים גופניים (אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא, יִקְרַב, לְהַקְרִיב)
הכהן הגדול מחויב בהקפדה יתרה אף מזו של כהן רגיל, ואצלו הטהרה וההתרחקות מהטומאה, היא כה גדולה, עד כי נאסר עליו אפילו לצאת להלוויית הוריו (לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא יִטַּמָּא), וחובה עליו לשאת אישה צעירה ובתולה, שהיא ברמת הטהרה הנשית הגבוהה ביותר האפשרית (וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח).
הפרשה עוסקת בהפרדה החמורה שיש לעשות בין טומאה לטהרה בכל השלבים והרמות, כאשר עוסקים בקורבנות. הקורבנות מייצגים את הרצון הטהור של האדם לתיקון מעשיו ומידותיו, ועל כן כל מום בתהליך יפסול אותו. הכהן חייב להיות טהור, וכן המקריב חייב להביא קורבן טהור ונקי ממומים.
לכהנים נאמר - "כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי ה'"
טהרתו של הכהן צריכה להיות גבוהה מזו של העם, והביטוי למום הפנימי בכהן מקבל ביטוי חיצוני על גופו הפיזי (פִסֵּחַ, חָרֻם, שָׂרוּעַ, שֶׁבֶר רָגֶל, שֶׁבֶר יָד, גִבֵּן, תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ ...)
מדוע יש הקפדה כה גדולה לעניין הטהרה בעבודת הקורבנות?
אדם, הרוצה באמת לתקן את מעשיו, צריך לתת ביטוי חומרי לכוונותיו.
הרצון לתקן מומר לנתינה של בהמה טהורה, אשר מביא האדם כקורבן לקב"ה.
חלקי הקרבן נאכלים ע"י הכהן, ובכך מומרים בחזרה לאנרגיה רוחניות, בתוך גופו של הכהן, ובכך עולה מעלה כוונתו של המקריב, והוא מקבל את כפרתו.
עצם אכילת הקרבן ע"י הכהן היא זו המכפרת למקריב.
החומר משרת את הרוח, לכן כאשר יש מום בכהן, גופו החומרי אינו טהור, ועל כן הוא אינו יכול להוות כלי, צינור נקי וראוי, להמרת הקורבנות החומריים לקדושה רוחנית – החומר שבו אינו יכול לשרת את הרוח.
מום חיצוני שיש לכהן על גופו, הוא סימן לפגם רוחני פנימי בכהן, שעדיין לא תיקן. המום החיצוני מעיד על מום פנימי - כתם בכהן, המעיד כי אינו נקי וטהור דיו.
לכהן בעל מום יש חשבון פתוח על קלקול שעשה, אשר בגינו הטיל בו הקב"ה את המום. מטרת המום לפוסלו מעבודת הקורבנות, כדי שלא ישמש כצינור לתיקון בני ישראל, כל עוד והוא אינו טהור ומתוקן בעצמו (לֹא, יִקְרַב, לְהַקְרִיב).
וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נאמר - "כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ: כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם … בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן--תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ."
שלא כמו בכהנים, אין בישראל פסילה של המקריב עקב מום פיזי על גופו שלו, אלה בישראל נמדד המום באיכות הבהמה המובאת לקורבן, שהיא הביטוי לטהרת רצון ליבם.
"כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ" - לא יהיה מום ברצון הלב שלכם – על ישראל חלה החובה לתת מכל הלב את הטוב ביותר לקב"ה, כי הביטוי לרצון לא נקי הוא הבאת קורבן " אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם", ועל כן רק " תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" – רק שלמות הקורבן מעידה על שלמות כוונותיו וחרטת ליבו של המקריב.
עניין הבאת הקורבן היא לשם תיקון עצמי, רצון לשוב אל דרך ה', ותיקון המידות, על כן לא יתכן להביא לקב"ה קורבן פגום, אשר אינו מייצג את שלמות כוונותיו (תָּמִים יִהְיֶה).
טהרה איננה עניין פיזי, אלה עניין רוחני שלא ניתן לראות בעני בשר. הדרישה המחמירה לעשות את עבודת הקרבנות בטהרת יתר חלה הן על הכהן, הן על רצון המקריב והן על טיב הקרבן שמביא. ההקפדה על הטהרה באה כסממן הנדרש מכל אחד מישראל בהנהגתו האישית והיום יומית, הדרך בה נוהג עם סבביו, והמידה בה מקיים את המצוות.
יהודי נדרש להיות טהור הן במעשיו והן במחשבותיו. בדיוק כשם שרואה האדם בעני הבשר את הפגמים החיצוניים על גופו של הכהן, או על גוף הקורבן, הפוסלים אותם מלקחת חלק בעבודת הקורבנות, באותה הבהירות רואה הקב"ה את מחשבותיו ורצונותיו של כל יהודי ויהודי, ויודע מי כוונותיו טהורות, ומי כוונותיו טמאות ושאינן לשם שמיים.
לסיכום באה הדרישה מבני ישראל:
"וּשְׁמַרְתֶּם, מִצְוֹ תַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי ה', וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקים, אֲנִי ה'" –
הקב"ה רוצה להטיב לישראל ועל כן נתן להם מערכת שלימה של הוראות, שעצם קיומן מפעילה בהרמוניה את מערכות היקום החומריות והרוחניות.
בתוך כל אחד מישראל שוכנת נפש אלוקית, ניצוץ מהקב"ה יתברך, הנותן לאדם חיות וחיוניות.
בני ישראל מצווים לקדש ולטהר עצמם, להקפיד על קיום התורה והמצוות, ובכך לשמר את הקרבה אל הקב"ה, השוכן בם.
לגוף החומרי יש מכלול של יצרים, תאוות ורצונות, הרוצים לשעבד אותו לדבקות בחומר ולהרחיק אותו מעולמו הרוחני. רק ע"י התקרבות אל הקב"ה ניתן להשתחרר מן השעבוד לחומר ולצאת "מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" שהיא המשל ליצרי הגוף ותאוותיו החומריות.
שימוש לא נכון בחומר יביא את האדם לחוסר איזון בין רוח לחומר, אשר יובילו אותו לתחושת חוסר סיפוק בחייו, סבל, טומאה וריחוק מן הקב"ה.
יהודי, אשר בוחר, חלילה, שלא ללכת בדרך תורה ומצוות, מחלל בכך את נוכחות ה' בקרבו (וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי), ויוצר סביבו קליפות רוחניות, המרחיקות ממנו את אור הבורא, וחושפות אותו להשפעתם הרעה של כוחות הטומאה, המזיקים והמשחיתים הרוחניים בעולם.
המצוות הן נוסחאות חיים, המלמדות את האדם כיצד לעשות בחומר שימוש של קדושה.
הליכה בדרך התורה והמצוות מלמדת את האדם כיצד לחיות באיזון, המספק הן את צורכי הגוף החומריים, והן את צורכי הנשמה הרוחניים.
בעבר ע"י הבאת הקורבן לקב"ה והחרטה האמיתית בלב, השיב בכך האדם לעצמו את האיזון בחייו, ובכך היה מעלה את עצמו מדרגת נפשו הבהמית ותאוותיו, חזרה לדרגת אדם, הדומה ביכולתו להטיב ליוצרו העליון.
כיום כשאין לנו מקדש ואין לנו קורבנות, ניתן להשיב חזרה את האיזון בין גוף לנשמה רק באמצעות תפילה, צדקה וקיום המצוות. אדם המאזן עצמו באופן זה, חש את הקב"ה בקרבו, וטועם מדי יום טעם של אושר,הנאה וחיות בכל ההתרחשויות בחייו.
