רעיון לפרשת השבוע "צו"
מהי הדרך לתקן? איך הקרבת עולה מתקשרת אלינו היום? ● הרב ערן שצמן מבאר כיצד העולה מכפרת על האדם, מה מייצג המזבח, ומה מלמדת האש היוקדת ● רעיון לפרשת השבוע "צו"
"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ".
העולה מכפרת על האדם, וכאשר מביא האדם את העלה אין לו הנאה מבשרה – היא עולה כליל לקב"ה. העולה היא חומר אשר בעצם שריפתו והפיכתו לאנרגיה היא מעלה אל עולמות עליונים את מחשבתו הטובה של האדם ורצונו הכן בתיקון.
כשמה כן היא – כי רק ע"י שריפת העולה מומר בשרה והמהות הרוחנית שיצק בו המקריב לאנרגיה שעולה מעלה.
זהו מעין מנגנון הפוך לאכילה - כאשר אדם אוכל בהמה בשרה נעשה חלק מגופו ומהותה הרוחנית נהפכת לחלק מנפשו. ואילו כאשר מביא את הבהמה כקורבן – המהות הרוחנית שבו - הרצון לתקן ולעבור לנתינה, השפעה וקיום רצון ה' ומצוותיו – נעשיית חלק מן בשר הבהמה, ושריפתה כליל על המזבח הופכת הן את בשרה והן המהות הרוחנית שיצק בה לאנרגיה טובה המעלה את כוונותיו אלעל.
"הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ" – המזבח מייצג את מקום ההקרבה שעשה האדם, ועל כן העולה היא זו העולה על המזבח במקומו, והיא "משלמת" את המחיר מעשיו, במקום שישלם האדם בגופו שלו את המחיר.
" כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר" – לילה מצב של הסתר אור, ובוקר מצב של גילוי אור (מלשון ביקורת שניתן להבחין ולבקר בין חפצים). במהלך שריפתה של העולה מוסרות מעל האדם הקליפות, המסתירות ממנו את אור ה', וככול שמתקדם קצב שריפת העולה, כך עולות מעלה כוונות ליבו של האדם, מחשבתו ורצונו בתיקון, ומוסרות מעליו עוד ועוד קליפות, עד שבגמר שריפת העולה - מגיע האדם למצב רוחני של "בֹּקֶר" – האור חודר אליו ומחיי את נפשו.
"וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ" – אש היא מידת הדין, כך שמידת הדין, הפוגשת את מידת ההקרבה של האדם (המתגלה בדמות העולה שעל המזבח) – נשארת על המזבח (תוקד בו - במזבח) – ואינה מדלגת מן המזבח אל האדם עצמו, כדי לבוא עימו בחשבון על קלקוליו.
"וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" - בעת שמידת הדין ניזונה על מעשה ההקרבה של האדם, עומד האדם בניסיון ובמבחן. במידה ויתמלא גאוה על ההקרבה היפה שעשה והקורבן שהביא - או במידה ויחשוב כי כעת מכפר על מעשיו ומרצה את הקב"ה, ויחשב כי יכול הוא כעת לשוב לסורו, ואין כוונתו לקבל על עצמו תיקון לעתיד - זהו מצב של אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.
זה מצב מסוכן רוחנית בו יכול האדם לחוש מדושן בגאווה ממעשה ההקרבה שעשה, והיצר הרע יכשילו ויחטאו שוב.
על כן גם כשיש "דֶּשֶׁן", שהוא חלקים מן העולה שלא נשרפו עדיין כליל, צריך הכוהן להעלותם חזרה על המזבח, ובהתאמה גם האדם צריך לסלק את מחשבותיו המקולקלות בעת הקרבת העולה, ובמידה ונוצרו אצלו כאלו (כמו הדשן) צריך לשוב ולהקריב את כל רצונותיו בחזרה על המזבח, כדי שחלילה לא יצא שהביא קורבן לשוא.
זה דומה למצב בו אדם מביא צדקה וחש נפוח מגאווה, וחש שעשה מעשה טוב, וחושב שכעת יש לו "אשראי" מהקב"ה לא לקיים מצוות אחרות, כי צידקתו מגינה עליו.
אולם האמת היא, שרק כאשר האדם מצוי בענוה הוא יכול באמת לתקן.
להרים את הדשן חזרה על המזח משמעו להיות מודע לכך כי כל רכושו מהקב"ה יתברך, והזכות ניתנה לו לעשות צדקה היא כדי שיממש נתינה ויהיה אסיר תודה על הזכות שניתנה לו, ויודה לקב"ה שאינו ניזוק ממידת הדין, ושאינו מוצא עצמו בצד הפושטים את ידם אל הצדקה.
"וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים" – הכוהן עושה זאת, אך הכוהן מייצג את המקריב, ובעצם ההקרבה מן הלב בענווה, פושט האדם את ביגדי הגאווה והיוהרה, ולובש בגדים "אֲחֵרִים" מאלו שהיו לו עד כה – בגדי ענווה וקבלת עול מלכות שמיים.
"וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר" – ואותו הדשן, מחשבותיו וכוונותיו הזרות והמקולקלות, שהיו קודם חלק ממנו, מוציאן אל מחוץ למחנה, שלא יחנו עוד אצלו דרך קבע, ובעצם הוצאתן מתחלפות מחשבותיו לטהורות, ושוכנות כעת במקום טהור – זהו החלל הימני שליבו.
"וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה"- קודם נאמר "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ ..." – מידת הדין שאוכלת את הקורבן וניזונה על כוונת המקריב. ואילו כאן נאמר "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ" – זוהי האש החדשה הבוערת בלב המקריב, שכל רצונו לתקן ולהתקרב לקב"ה באמת, שכעת היא האש החדשה שעלתה על המזבח, וזאת לאחר שהחליף את לבושיו והעביר את מחשבותיו למקום טהור.
והאש הזו "תּוּקַד-בּוֹ" - בליבו של האדם מיום זה והלאה כל ימי חייו, וש"לֹא תִכְבֶּה" – כי רק ע"י המשך הקרבה ובמחשבה של קבלת עול תורה ומצוות באהבה, יכול אדם להמשיך ול"תדלק" אש זו אשר בליבו.
"וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר"- ועל אש טהורה זו, הבוערת בליבו, יכול האדם להוסיף בהתלהבות עוד ועוד מצוות ומעשים טובים שהם העצים המלבים את האש (הדלק של נשמתו).
"בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" – מיד כשפוקח עניו כל מחשבתו להטיב, וכל רצונו להודות לקב"ה ולעשות רצונו ולקיים מצוותיו – והאש בוערת בליבו לכך.
"אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה" - בכל יהודי יש את ניצוץ הנשמה היהודית, והאש הזו תמיד בוערת בו, ואין לדעת מתי תפרוץ ותעלה.
יהודי תמיד יכול לעשות תשובה ולתקן כי בבסיס נשמתו תמיד בוערת אש ה', ומרגע שיפעיל את המזבח שבקרבו, ויקריב את נפשו הבהמית באהבה לקב"ה – יהפוך הניצוץ שבו ללהבה גדולה של אושר ושמחת חיים אמיתית.
22/03/2015 07:25