רעיון לפרשת השבוע "ויקרא"

האם הקב"ה צריך קורבנות? מה נדרש היהודי באמת להקריב? ● הרב ערן שצמן מבאר מדוע המחשבה היא העיקר, ולא הפעולה הטכנית עצמה ● המרכיב האלוקי שבאדם נותן לו כח לפעול נגד תאוות גופו

"אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה' מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם."

לכאורה יש בפסוק שני מילים מיותרות – "מִכֶּם" ו " מִן-הַבְּהֵמָה":

ניתן היה לקצר ולכתוב: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב קָרְבָּן, לַה', מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ..."

אולם, אם כך היה כתוב, הייתה המשמעות שהאדם פשוט טכנית מביא קורבן.

"יַקְרִיב מִכֶּם" – מרמז כי המחשבה פה היא העיקר ולא הפעולה הטכנית עצמה – האדם נידרש להקריב מעצמו ממש. הוא צריך לרצות לתת את הטוב והיקר לו ביותר מתוך רכושו לכבודו של הקב"ה.

הקב"ה ברא את העולם וכמובן גם את החיות כולן, אז מדוע נדרשים בני ישראל להקריב קורבנות "מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן" לכבודו של הקב"ה.

האם הקב"ה זקוק לחיות המוקרבות לשם סיפוק תאווה כלשהי?

נכתב בישעיהו פרק א - "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי".

הקב"ה אינו זקוק לקורבנות אם לא מצורפת להם כוונת לב אמיתית של המקריב.

"אָדָם" – הוא חיבור של המילים "אלוקים" ו "דָם" – הוא בא מלשון אָדָמֶה לעליון.
מצד אחד הוא דומה לקב"ה בכך שיש בו את התבונה ויכולת הבחירה החופשית, אך מצד שני יש בו גם את מרכיב ה"דָם" שהוא הנפש הבהמית שבו.

הנפש הבהמית שבאדם מושכת אותו אל תאוות החומר בעולם הזה, ומכתיבה לו לחפש באופן מתמיד דרכים לספק את יצרי גופו ותאוותיו, ואכן אנשים רבים מוצאים את אושרם בדרך זו בלבד.

אולם כיוון שיש באדם גם את המרכיב האלוקי, יש בו גם את הכוח לפעול כנגד תאוות גופו, ולממש נתינה מעצמו לטובת האחר.

"וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב …" -

כאשר האדם רודף אחר החומר והולך כנגד דרך תורה ומצוות – מבחינה רוחנית הוא יורד לדרגת נפש בהמית שהיא דרגת "דָּם" ("כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ").

טקס זריקת דם בהמת הקורבן על המזבח מסמל את רצונו של האדם לתקן את חטאיו, לחזור ולהתקרב אל הקב"ה, מקור מים חיים.

עצם זריקת דם הקורבן על המזבח – משיבה לאדם את ה"א" משם ה"אלוקים", ומעלה אותו בחזרה מדרת "דָּם", בחזרה אל דרגת "אָדָם".

בחיות הטביע הקב"ה תוכנה המורה להן כיצד לבצע את תפקידן בעולם, ואין צורך ללמדן איך לנהוג, לעומתן האדם חייב לקבל חינוך, ולא תשתלט עליו נפשו הבהמית וכל ענייניו בעולם יהיו מילוי תאוותיו.

הקב"ה רוצה להטיב לישראל בזכות עבודתם בעולם הזה, ועל כן מטרת הבאת הקורבנות למשכן היא לתת ביטוי חיצוני לרצונן ליבו הפנימי של האדם.

"קָרְבָּן" - הוא מלשון התקרבות לקב"ה, וזאת ניתן לעשות רק ע"י עבודה בפועל.
הקב"ה רוצה ללמד כל אחד מישראל, כי כל השפע שניתן לו בעולם הזה הוא מאיתו בלבד, וניתן לו רק בכדי שיעשה בו שימוש לקדושה ולנתינה.

האדם רשאי ליהנות מן השפע שניתן לו, אולם עליו להראות כי יש בו אמונה, וכי הוא מוקיר את נדיבותו של הקב"ה, בכך שמקדיש כקורבן את הטוב ביותר שברכושו.

" מִן-הַבְּהֵמָה" – עליו להקריב מנפשו הבהמית, לצאת נגד רצונה לנהוג כמו בהמה המשביעה את עצמה תחילה ללא התחשבות - ולנהל חיי תורה ומצוות, המלמדים אותו להקריב את הבהמיות שבו לקב"ה.

כאשר אדם חי בדרך התורה מתוך אמונה כי זו דרך האמת אל האושר, הוא מהר מאוד אינו תלוי עוד בסיפוק תאוותיו כדי להיות מאושר, ובשמחה הוא מקריב מדי יום – וחש תמיד מלא ושבע.

"אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה' " -

הרצון הוא כאמור העיקר בעבודת הקורבנות. ההקרבה חייבת שתבוא מרצון חופשי ומאהבת ה', כי רק בדרך זו יכול האדם להתקדם ולבנות את עולמו הרוחני.

זו הדרך היחידה ללחום כנגד היצר הרע, הרוצה לשעבד את האדם ולהרע לו.

היצר אינו יודע שובע, רובץ לפתחו של האדם תמיד ורוצה להכשילו "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד'), אך כאשר האדם מקדש את עצמו ועושה עצמו למשכן, ומקפיד כי תמיד לפתחו תהיה נתינה והקרבה, בכך הוא מנטרל את היצר הרע שבו, ומונע ממנו להכשילו "אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ".

"פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" או "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" - במה אתם בוחרים?

הרב ערן שצמן | כדורינט21/03/2012 09:30
חזרה
עבור לתוכן העמוד