היום לפני 22 שנים: "עשו כל אשר ביכולתכם"
.png)
ביום כ"ח ניסן תשנ"א, לפני 22 שנים, זעק הרבי מליובאוויטש זצ"ל: "אני את שלי עשיתי, עשו כל אשר ביכולתכם להביא בפועל את משיח צדקנו" ● קולו השתנה, ובכל עדת החסידים התפשטה תדהמה רבתי, מבוכה ובלבול גדולים ● חמישה כותבים חב"דיים, חוזרים אל הרגע שחוו בעצמם לפני 21 שנים כשאמות הסיפים נעו וזעו ● ויש גם וידאו
עמדתי שם, מול הרבי ● ר' זלמן רודרמן
בכ"ח בניסן תנש"א הייתי אצל הרבי. לאחר תפילת ערבית נעמדתי על אחד הספסלים הסמוכים ל'מזרח', משמאל לארון הקודש, כמעט בקו ישר אל הסטנדר שלצידו ניצב הרבי כשנשא את השיחה הידועה – "עשו כל אשר ביכולתכם".
השיחה החלה בטון רגיל ועסקה בראשיתה בענייני דיומא. אבל מהר מאוד היא עברה לפסים מבהילים. משפטים דוגמת "כל מה שנעשה עד היום (=כדי להביא את המשיח) היה להבל ולריק!" וכן ש"נמצאים בגלות פנימית בנוגע לעבודת ה'!", החרידו את לבבות הנוכחים. זה לא תם בכך, ומרגע לרגע טון הדברים וסגנונן נעשה מר יותר ומזעזע יותר."מה עוד יכול הנני לעשות שלא עשיתי עד היום?!", זעק הרבי.
והמסקנה: "הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא למסור את העניין אליכם כדי שתעשו אתם כל מה שביכולתכם להביא משיח צדקנו בפועל ממש!" (הציטוטים על-פי הזיכרון). "מר" ו"מזעזע" כתבתי, אף-על-פי שבשעת מעשה זה היה מעבר לכך.
הפרשנות המיידית שניתנה לדברים הייתה של אכזבה עמוקה של הרבי (המילה 'ייאוש' מחרידה מכדי להשתמש בה...) מכישלון מאמציו הכבירים ואין-ספור פעולותיו להבאת המשיח. בתוך הלב פנימה אף קינן החשש כי הרבי... מסיר מעליו את כובד האחריות ואת תפקיד ההובלה בציר המרכזי שבו צעד והצעיד למעלה מארבעים שנה – עניין הבאת המשיח.
את ההלם והזעזוע אפשר היה לחוש היטב באוויר, עם סיום השיחה. הקהל פשוט לא ידע איך להגיב ומה לעשות. בליל של קריאות ושירים הופרחו לחלל. "עד מתי!", "ווי וואנט משיח נאו!" וכו' וכו'.
אחר-כך באו ההסברים והפרשנויות. וגם הניסיון לתת לזעזוע ביטויים מעשיים. מאוחר יותר הגיע שלב ההדחקה וההתרגלות, מצב שבו רובנו שרויים עד עצם היום הזה, עם הבלחות מזדמנות של התעוררות.
מדוע פני הדברים כך? זה כבר סיפור אחר, ארוך ומורכב.
התדהמה שהיכתה את כולם ● ר' בנימין ליפקין
את השיחה של כ"ח ניסן תנש"א שמעתי בשידור חי. היו אלו ימי שלהי בין הזמנים שלי כבחור בישיבה הגדולה 'תומכי תמימים' בקריית גת. כל מי שהמילה "שידור" מרעידה נים בלבו, נמנה עם אלו שזכו לימי האורה שבהם, חדשות לבקרים, יותר נכון ללילות, היינו מקיצים ואצים למקווה וממנו לזאל של הישיבה, לשמוע את דברי הרבי ולהאזין לכל הגה היוצא מפיו הקדוש.
מנהג היה לי אז, כמו לרבים וטובים, להקשיב לשיחת הקודש ותוך כדי הקשבה להעלות על הכתב, בתרגום סימולטני חופשי ללשון הקודש, את דברי הרבי.
את הרגע הזה אני זוכר כמו היום. לקראת סוף השיחה, חל מפנה בדברי הרבי כמו גם בטון שבו הם נאמרו. "מה עוד יכולני לעשות", אמר לפתע הרבי בגוף ראשון. וכעבור כמה משפטים המשיך: "הדבר היחיד שיכולני לעשות הוא למסור את העניין אליכם".
אני זוכר את עצמי נרעד, מרים את עיניי מהדפים שמולי, מופתע לחלוטין ומביט בפניהם הנדהמות של כל המאזינים בדריכות לשידור.
השעות והיממות הראשונות שלאחר השיחה שהכתה את כולם בתדהמה מוחלטת, היו מוקדשות יותר להשתאות והשתוממות נוכח החלק הראשון של משפט המחץ חסר התקדים בנוסח: "אני את שלי עשיתי".
רק כשחלפו ימי ההלם הראשונים, פינתה את עצמה התדהמה לצרור ניסיונות, לא מוצלחים במיוחד, לפענוח החלק השני של המשפט: "עשו אתם כל אשר ביכולתכם".
אי אפשר שלא להבחין בקשר הישיר בין שיחת קודש מבהילה זו לבין מצבנו המר והעגום. הלא דבר הוא שאחד-עשר חודשים בדיוק לאחר אותה שיחה, אירע כ"ז אד"ר ומני אז כיסה החושך תבל ומלואו.
עד מתי!
עדיין זועקים מפני הציווי ● ר' מנחם מענדל קפלן
אותו לילה שררה רק תחושה אחת: זעזוע אין-קץ, יורד חדרי בטן, נוקב עד תהומות הנפש. זעזוע שתורגם לתחושת דחיפות: היה ברור לכל שאי-אפשר, פשוט לא ייתכן, שיום המחרת יהיה דומה ליום שעבר. משהו חייב להיעשות, גם אם איש לא ידע לומר מה ואיך.
דומה שמעולם קודם לכן לא נשמעה זעקת "עד מתי" רמה מהזעקה האילמת שפרצה אותו ערב מאלפי לבבות נסערים. מעולם לא היו חסידים "אינגאנצן צוטרייסלט" כפי שהיו באותו לילה, מתהלכים הלוך ושוב לארכו של 770 ואינם מוצאים מנוח לנפשם.
ומכאן נובעת התהייה המייאשת: אם אותה זעקה אילמת, אותה טלטלה שעבר ליבו של כל חסיד באותו אור לכ"ח ניסן, לא היה בה כדי להשיג את המטרה - מה נאמר אנו, המשקיפים על אותו לילה ממרחק שנים, ובמקרה הטוב מצליחים לעורר בזכרוננו הד עמום לאותו זעזוע? מאין נשאב אנו את הכוחות הנחוצים לאותה זעקת "עד מתי" הנחוצה כדי לפרוץ אחת ולתמיד את חומות הגלות?
אלא שהיא הנותנת. זעקת "עד מתי", אינם אלא "מפני הציווי"... לעומת זאת, אם יעלה בידינו, לעורר בלבנו הקהה תחושה מעין זו, עמומה ככל שתהיה - כולי האי ואולי ייחשב לנו הדבר כ"קב שלו", כעבודה בכח עצמנו שאינה "מפני הציווי", ולכן בכוחה להשיג את המטרה - "להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש".
הזעקה והשאגה שלא באו ● ר' מנחם ברוד
את השיחה המסעירה שהשמיע הרבי ביום חמישי בערב, אור לכ"ח בניסן תנש"א, לא זכיתי לשמוע בשידור-חי. שמעתי אותה רק למחרת, ביום שישי בבוקר, כאשר התכנסנו במשרדי צאגו"ח בבהילות כדי לטקס עצה מה לעשות. כבר ידענו את תוכן השיחה וקראנו שוב ושוב את הפקס שהביא את הדברים, אבל היה חשוב לנו לשמוע את הדברים בקולו של הרבי. בשיחה המוגהת רוככו כמה מהביטויים. בהקלטה הדברים נשמעים מזעזעים עוד יותר, ואף-על-פי שכאמור, כבר קראנו את תוכנם, הרי כששמענו אותם בקולו של הרבי, היינו כולנו נסערים ביותר.
הקשבנו להקלטה עד הסוף, ואז באופן אישי חשתי אכזבה מסויימת. קשה לשפוט את הקהל שנכח במקום. אולי האנשים גם לא קלטו בדיוק את משמעות הדברים. כשהקשבתי להקלטת השיחה כבר ידעתי איזו פצצה הוטלה בערב הזה, ולכן הייתה בליבי ציפייה לשמוע מיד בתום השיחה כי באולם בית-המדרש מתפרצת שאגה אדירה של 'עד מתי!', עד שייבקעו הרקיעים.
אבל מה ששומעים בהקלטה הוא, שאכן הציבור מתחיל להכריז 'עד מתי!'. אמנם נשמעת התרגשות מסויימת, אך אין היא מרעידה את אמות-הסיפים. ומה שמכאיב יותר, שכעבור כמה שניות מתחילה קבוצה מהקהל להפוך את ההכרזה לשיר: 'עד מתי, עד מתי, עד מתי, עד מתי', והשירה הקלילה נשמעת כל-כך לא לעניין ולא במקום.
תחושת האכזבה הזאת מלווה אותי בכל פעם שאני נזכר בשיחה המצמררת הזאת. למה לא זעקנו?! למה לא הרעשנו עולמות?! למה לא התפרצה מליבנו זעקה אדירה, שמטלטלת את כל הנפש ועולה לשמי-רום?!
ייתכן שבדיוק לזה כיוון הרבי באומרו ש"גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי". הרבי ציפה שתתפרץ מליבנו זעקה אמיתית ("מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת"), ואילו הייתה בוקעת ממעמקי ליבנו זעקה כזאת, "בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!". דברים חד-משמעיים, שאין ברורים מהם.
הרבי מדבר על זעקה וצעקה. זעקה אין פירושה אנחה ושילוב ידיים בייאוש. זעקה היא ביטוי לכאב, והרבי רוצה שעיכוב הגאולה יכאב לנו, ידיד שינה מעינינו, יגרום לנו לא לנוח ולא לשקוט. אין-ספור פעמים הרבי דיבר על חשיבותה של התביעה מהקב"ה, וברור שכאשר התביעה נאמרת מתוך כאב אמיתי ומתוך זעקה הבוקעת ממעמקי הלב – יש בה הרבה יותר כוח לפעול את פעולתה.
מתוך כל השיחה המצמררת הזאת אני שומע את זעקתו של הרבי על כך שלא הצליח לגרום לנו לזעוק באמת: "מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל". הרבי כאילו אומר לנו: אני לא יכול לגרום לכם לזעוק באמת. זאת רק אתם בעצמכם יכולים לעשות.
הרבי אמר, תפסיקו להתפנק ● ר' אליהו וילהלם
באותם ימים ניהלתי את ספריית החסידות בבני ברק. הביטויים שנשמעו מהרבי היו מבהילים, אך כיוון שכל עולמי היה בעבודת קירוב (הוצאנו לאור בעקבות השיחה בהגהתו של הרב אלי' לנדא עלון חודשי "בביאת המשיח" וספר "משיח שבכל דור" שהופצו בבני ברק באלפי עותקים), ראיתי את השיחה לא בהיבט המבהיל שלה אלא בעיקר כיצד ניתן לפעול ולעשות ולהוריד את הדברים ל"תכלס". שנים עברו עד שקטלנו את עומק הדברים של הרבי ומשמעותם.
בטווח של שנים לאחר מעשה נראה שהרבי הכין אותנו לתקופה שאנו נמצאים בה כעת - ללא נוכחותו הגשמית יחד איתנו. הרבי פשוט אמר לנו "תפסיקו להתפנק" ותתחילו לעבוד את השם בעצמכם, כי עוד מעט יגיע היום שתצטרכו לפחות בעיניים גשמיות לעבוד לבד וללא הוראות ישירות. את זה אף אחד מאיתנו לא הבין אז.
הרבי הרי הכיר כל אחד מאיתנו באפסיותו, הוא הרי קיבל מכל אחד מאיתנו את בקשותינו השונות וידע בדיוק במה אנחנו מונחים, הוא גם ידע בדיוק מה אנחנו מסוגלים לעשות בלעדיו, אז מה טומנת בחובה העמסת הנושא הכבד הזה של הבאת המשיח על כתפינו?
אין לי ספק גם שהרבי ידע שאנחנו חזקים בקמפיינים מכל הסוגים. הוא גם ידע שאנחנו יכולים לזעוק "עד מתי" מקירות ליבנו, כפי שאכן זעקו כולם מיד לאחר השיחה, יחד עם זאת הרי אלו שעמדו קרוב לרבי מיד לאחר השיחה שמעו מה שאמר לרה"ח שניאור זלמן גוראריה ע"ה בחלוקת הדולרים "לא נגע ולא פגע", היינו - אף אחד לא קלט ולא הפנים מה הרבי רצה ובוודאי שזה לא "הזיז" כלום.
הרבי בשיחתו מודיע כי למרות שבעיניים גשמיות הוא לא עימנו, הוא ממשיך לארגן את הדברים "מאחורי הקלעים" הוא נתן לנו הנחייה כללית מהו סדר העדיפויות האמיתי, במה עלינו להיות מונחים ואיך לפעול כאשר המצב הוא שבגשמיות אנו בלעדיו.
