"שבכל דור קם בג"צ עלינו לכלותינו"
מצפצפים על בית המשפט! מאסנו בממשלה! אנחנו לא עוזבים את מיגרון ולא את שום מקום אחר! לא נעשה לכם תג מחיר, רק נילחם על הבית ועל האשה והילדים! ונכון, גם על ארץ הקודש תושביה
מי שציפה כי שופטי התחתון יחליפו את עורם, התבדה. מי שהיו חסרות לו הוכחות שבמגדל השן יושבים שונאי ישראל ואוהבי ישמעאל, קבלם זה עתה. מי יגלה עפר מעיניו של מר מנחם בגין, שמתהפך היום בקברו ומכריז באותה ממלכתיות של אז: "יש מושחתים בירושלים"!
לרשעות יש גבול. אנשים תמימים יושבים למעלה מעשר שנים על אדמתם "בשליחות המדינה", ומאמינים כי הם עושים טוב בזה, לעמם, למולדתם, וגם לעצמם ולביתם. והנה בא ערבי וטוען אני בעל הבית. בלי ראיות, בלי הוכחות, שום דבר, כלום! ובית המשפט מכריח את חיילי ישראל להרוס את ביתם ואת המשך חייהם של עשרות משפחות, רק משום שהוא החליט כך, נגד השכל, נגד הצדק והיושר, בשנאת ישראל ושנאת ארץ ישראל תהומית. למה? ככה!
ומהשמים הכשילום, שמועד ה"נאכבה" שקבעו, מתאים בדיוק ליום הגירוש האכזרי שביצע אריאל שרון. ושניהם בימי החורבן והגלות של עם ישראל.
האו"ם רוצה להקים ועדה על פשע ההתנחלויות, ושרי המדינה יוצאים נגדו בשצף ובקצף, ומחליטים שלא לשתף פעולה ולא להתיר למשלחת הבודקת להכנס למדינה. ובמה גרועים הם משופטי הבג"ץ שלא רק "בודקים" את ההתנחלויות אלא מצווים להרוס אותם בלי שום בדיקה?!
אבל הבעיה היא לא עם הבג"ץ אלא איתנו! ולפני כן אקדים סיפור:
ילדים שיחקו בחמור ועגלה. אחד מהם נבחר ל"חמור". השני התכופף על הידיים והברכיים בצורת "עגלה". השלישי היה "בעל עגלה" שהוביל את החמור עם חבל שהיה תקוע בפיו, והעגלה הולכת אחריו. הרביעי צעק "אלטע זאכען" וכו′ וכו′. לכשהתעייפו מהמשחק, ה"כרוז" הפסיק לצעוק. הילד שהיה ל"עגלה" נעמד והתיישר. ה"בעל עגלה" משך את החבל שקצהו תקוע עדיין בפיו של ה"חמור", וקשרו לעמוד החשמל ברחוב. וכולם הלכו מאושרים הביתה. חוץ, כמובן.. מה"חמור". הוא עמד ובכה ללא הפוגות כשהחבל תקוע בפיו וקשור מצידו השני לעמוד.
עבר שם עובר אורח ושאלו "למה אתה בוכה"? ענה הילד "כי אני קשור לעמוד ואינני יכול ללכת הביתה". הסתכל האיש וראה שהחבל רק תקוע בפיו, ושאל: "למה אינך מוציא את החבל מהפה"? ענה הילד: "כי הרי אז, אפסיק להיות חמור"!
זוהי גם הבעיה שלנו, של נאמני ארץ ישראל. ה"מדינה" תקעה לנו חבל בפה, קשרה אותנו לממשלה בוגדת, לשופטים מסואבים, למשטרה משתפי"ת, לתקשורת מאזוכיסטית, והחליטה שאנחנו ה"חמור" שלה, וזהו.
הם התחילו את המשחק בהקמת המדינה תש"ח, כולם התגייסו להלחם באויב ולהקים את ה"מולדת", אבל לאט לאט כולם התעייפו, זרקו את משא ה"אלטע זאכען", הפסיקו לשחק אותה והלכו הביתה. על הבתים ב"שייך מוניס" שהפכו לצפון תל אביב, הם כמובן לא וויתרו, ואת הפיצוי לערבים הם נותנים באמצעות רדיפת המתנחלים ביו"ש.
ומה איתנו? אנחנו ממשיכים לשחק את החמור. החבל תקוע עמוק בפה ואי אפשר אפילו לדבר, "כי זוהי הסתה". הכבוד של השופטים האכזריים חייב להשמר, כי זהו "בזיון בית המשפט". ולחמור נשאר לעשות רק דבר אחד, לבכות ולנעור ושוב לבכות, והעיקר להמשיך להיות חמור.
אבל עכשיו כשכלו כל הקיצין, אולי תהפך הצרה ל"צהר", וממיגרון תבוא הישועה. טוב שהבג"ץ לא אישר את הסכם הכניעה. כי עתה יגיע הזמן בו תיפקחנה עיניהם של הסייחים, הם יעמדו על רגליהם האחוריות ופתאום ישימו לב שהם בעצם בני אדם. ואז ישלפו את החבל מהפה ויכריזו בקול גדול "המשחק נגמר"!
מצפצפים על בית המשפט! מאסנו בממשלה! אנחנו לא עוזבים את מיגרון ולא את שום מקום אחר! לא נעשה לכם תג מחיר, רק נילחם על הבית ועל האשה והילדים! ונכון, גם על ארץ הקודש תושביה.
