סיפורים מרתקים על האדמו"ר מויזניץ' זצ"ל

 

לא מכבר הסתלק מעמנו כ"ק האדמו"ר מויזניץ' זצ"ל ● השבועון 'כפר-חב"ד' ערך רב-שיח מרתק עם שניים מחשובי חסידי ויז'ניץ, הרב שלמה יוסף אוביץ והרב חיים גשטטנר, שסיפרו בין היתר כי בשנת תשנ"ב היה האדמו"ר מויז'ניץ אמור להיפגש עם הרבי מליובאוויטש זצ"ל, אך הענין נדחה בשל האירוע המוחי שקיבל ביום כ"ז אדר ● "הרבי מויז'ניץ היה החסיד הגדול של דרך הבעש"ט בדורנו"

דומה כי השמש לא זרחה בשבוע האחרון בקרית ויז'ניץ שבבני-ברק. רחובות הקריה, ההומים תמיד אנשים מלאי שמחת חיים, לבשו קדרות. החסידים התהלכו אפופי יגון ותוגה מאז ליל רביעי האחרון שבו עלה בסערה השמיימה כקש"ת האדמו"ר מויז'ניץ זצוק"ל, והותיר אלפי לבבות שבורים ורצוצים.

באנו לקריית ויז'ניץ כדי לפגוש את הגה"ח הרב שלמה יוסף אוביץ, איש החינוך, הסופר החסידי ומראשי חסידות ויז'ניץ , ואת הרב חיים גשטטנר, מעורכי "המודיע", שניאותו לשבת עמנו יחדיו ולספר לנו מעט, על קצה המזלג, על כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ זצוק"ל.

הרב גשטטנר: למעשה ניתן לחלק את דברי ימי הרבי זצ"ל לשלוש-ארבע תקופות.
התקופה הראשונה היתה עד למלחמת העולם השנייה כשעסק בתורה ועבודת ה' במחיצת אביו ה'אמרי חיים' וזקנו ה'אהבת ישראל'. באותם ימים הרבי ישב ולמד יומם ולילה, כשכולו דבקות בקב"ה.

בזמן המלחמה, לאחר שניצל בחסדי שמים, הוא עלה לארץ ישראל ושם החלה תקופה חדשה. תקופה קשה בגשמיות, אבל תקופה של התמדה יומם ולילה. הוא קנה את ארץ ישראל בייסורין. לא היה לו אוכל, לא היתה לו פרנסה. בתקופה הראשונה הוא למד בירושלים ושם הכין את עצמו לעתיד.

התקופה השלישית החלה כשאביו ה"אמרי חיים" זצ"ל ייסד את קריית ויז'ניץ בשנת תשי"ג. גם זו היתה תקופה לא קלה, אך אז הוקמה הישיבה שהרבי זצ"ל עמד בראשה. היתה זו תקופה של תורה וחסידות במסירות נפש.

התקופה הרביעית החלה בתשל"ג, אז הוכתר לאדמו"ר ומאז כארבעים שנה, היה הרועה הנאמן של חסידות ויז'ניץ.

הרב אוביץ: במסגרת קצרה של כתבה בעיתון הייתי מציע להצטמצם ולהתרכז בתקופת היותו ראש ישיבה במחיצתו של אביו ה"אמרי חיים". רק לדוגמא – סיפר לי הרב אפרים פישל שטיין, שההכנה של הרבי לקראת שבת להיות במחיצתו של אביו ה'אמרי חיים' היתה ביגיעה עצומה. הוא למד אתו בבית המדרש, הם ישבו משעה שתיים עד שבע בערך ולמדו גמרא ובסיום הלימוד השולחן היה מלא ספרים שהשתמשו בלימוד. רק אז, עשרים דקות לפני כניסת השבת, הרבי החזיר את הספרים למקום והלך לקבל את פני אביו הרבי להביאו לבית הכנסת. זאת היתה ההכנה השבועית שלו בתור רב וראש ישיבה, לקבל את פני אביו לקראת שבת.

 

הרב גשטטנר: קשה לבטא את השלמות שבלטה בדמות¬ דיוקנו של הרבי זצ"ל. היו בו דברים מיוחדים שאינם שכיחים. אהבת תורה ללא גבול. התמדה שאין ערוך לה. הוא הקפיד לנצל כל דקה להגות בתורה, אם זה בין גברא לגברא בקבלת הקהל הקדוש, או כאשר המתין דקה אחת לברית מילה. היו לרבי סדרים של שעות, אבל גם סדרים של דקות שבהן למד משניות, וגמא כמה דפים גמרא. מהדקות האלה היה מסיים מסכתות וש"ס. לא פעם היה הרבי עורך סיום הש"ס מהרגעים האלה. סיום לעצמו, הוא לא היה עושה מזה עסק.

 

הרבי זצ"ל היה ממעט ללכת אפילו לשמחות של בני משפחה, כי היה בזה כדי להפריע לסדרי תלמודו. פעם אמר: "עשה לך שרף", עשה – אותיות שעה, שתבער בך השעה... "דער צייט זאל דיר ברענען", שהזמן יבער בקרבך, ולא ירשה לך לבזבזו...

הרבי הגיע לבקיאות בש"ס, מתוך היגיעה העצומה שלו, והשקידה שאין דומה לה, שהיו גדולים עוד יותר מה"כלים". הרבי היה בקי בש"ס ובשולחן ערוך, כאילו למד אותם זה הרגע. עם כל זה ניתן לתמצת את אותה תקופה דווקא במשפט שהיה מרבה לומר בשמו של הרה"ק ה"בני ישכר" זי"ע, ש"הצדקה הגדולה שבצדקות, המלמד דעת לעני שבדעת" – דומני כי המשפט הקצר הזה משקף נאמנה את מעשי הרבי באותם ימים.

הרב אוביץ: באותם ימים כשכיהן כראש ישיבה שיעוריו היומיים נסובו בעיקר להוכיח כיצד בלשון חכמים של רש"י בפירושו, טמון התירוץ לקושייתם של התוס' עליו. הרבי היה מדקדק בכל תיבה ותיבה בפירוש רש"י, מפלפל בה ומעמיק חקור, עד שהיו הדברים ברורים ומאירים. גם בדרך לימודו הוא היה מחבב בעיקר את דברי המפרשים העוסקים בליבון דברי רש"י ובדיוק כל תג בדבריו הקדושים. לפני כל שיעור הקדים הרבי לימוד ב"חובת הלבבות", דבר שהפך לימים לתקנה לכלל.

בלי 'קונצים'..

הרב גשטטנר: הוא החדיר בתלמידים את עניין הלימוד גם בדרכים 'צדדיות'. לדוגמא היו בחורים שחיפשו להתחמק מאמירת תחנון בתואנה של ימי הילולא אלו ואחרים. פעם ניגש אחד מאלו אל הרבי לפני התפילה והגיש לפניו נרות, באומרו שהיום יומא הילולא של הרמב"ם. ענה לו הרבי: "הבה ונבחן אותך על כמה הלכות ברמב"ם, ואחר-כך תוכל להדליק נרות ולבקש להיפטר מתחנון"...

ומענין לענין: כאשר שהה פעם עם קבוצת בחורים במירון, בדרכם אל ה"אמרי חיים" ששהה אז בצפת, ביקשו כמה מהבחורים לנסוע גם לטבריה, להתפלל על ציון הרמב"ם, באומרם: הנה כל השנה 'מיטשען מיר דעם רמב"ם' [=אנו מייגעים את הרמב"ם בפלפולים], ועתה הזמן לבוא ולפייסו... ענה להם: "דער וואס מיטשעט דעם רמב"ם – דארף איהם נישט איבער בעטן. דער וואס מיטשעט איהם נישט – עהר דארף איהם איבער בעטן"... [=מי ש"מייגע" את הרמב"ם לא צריך לפייסו, מי שלא "מייגע" אותו הוא זה הצריך לפייסו.].

הרב אוביץ: פעם הרבי הבחין בבחור שלומד "קדושת לוי" באמצע הסדר, והוא העיר לו בנועם: דע לך שלימוד ספר חסידות באמצע הסדר – זהו 'מעשה בעל דבר'. אמנם ברור שלכל בחור צריך שיהיה זמן קבוע ללימוד חסידות, לפני התפילה ולפני השינה, כך ראוי וכך נחוץ, אך באמצע הסדר – זוהי עצת היצר, ראשית כל הוא מבטל את הבחור מלימוד הגמרא, הוא מתחיל בספרי חסידות ומסיים... אסור לתת לו, ליצר, שום דריסת רגל ולכן יש להקפיד על סדרי הזמנים והלימודים כדבעי, רק כך אפשר להתעלות!

בקשר לסדרי הזמנים – לא פעם הוא זעק באותם ימים: "אינני יכול לשאת את הנוהג הנפסד להפוך יום ללילה ולילה ליום! 'מתמיד' אינו מי שלא ישן בלילה, אלא מי ששוכב לישון בזמן, קם בזמן ומנצל כל דקה במשך היום. וכאשר 'תפס' פעם בחור יושב ולומד באישון לילה, אמר לו: ראה נא, זוהי עצת היצר. עתה הוא מסיתך ללמוד הרבה, ואולי אף תצליח לקום באשמורת הבקר לסדר, אך ברבות הימים תצטבר העייפות ואתה תוכרע ותחלה ח"ו, ואז יגבה היצר-הרע את כל השעות שלמדת, בכפל כפליים...

 

הרב גשטטנר: אי-אפשר לתאר את העמל והיגיעה שהרבי זצ"ל השקיע באותם ימים בתלמידיו! הוא היה קובע אתם לימוד בחברותא, בחדרו, כדי להדריכם ולכוון אותם. רבים מהם זוכרים עד היום כיצד בזמן שלמד עימם הוא היה שקוע כל כולו בעולמה של תורה, וכאשר היו נוקשים על דלת החדר לשאול איזו שאלה, היה מזדעזע כל גופו – כיצד אפשר להפריע באמצע הלימוד?! כשנשאל פעם לפשר מנהגו לשבת בלימודו שעות לפני הצהריים מעוטר בטלית ותפילין דר"ת, הוא השיב: דלתי נעולה, אינני פותחה לאיש. אך לפעמים קורה שמישהו מזדהה בשמו, ואז אין לי ברירה, אלא לפתוח לו. וכשיראה אותי מעוטר בטלית ותפילין הוא לא יישב לשיחה ארוכה אלא מעצמו ישתדל לקצר בדבריו...

הרב אוביץ: הרבה תלמידים מאותה תקופה סיפרו שהרושם העז ביותר, היה כאשר הרבי זצ"ל, כשהיה ראש ישיבה, הסתגר בחדרו ללימוד של כמה שעות עד תפלת מעריב. הוא למד לבדו, לא ראו אותו כשלמד, אבל כשיצא לתפילה פניו היו כאש להבה, ובזריזות נפלאה ודביקות עילאית – פתח בתפילה כשכל עצמותיו תאמרנה, כשאגת ארי, במחיאות כף ובכריעות והשתחויות, בעבודה עצומה ובלתי רגילה – או אז הבינו כיצד הוא למד!...

הרב גשטטנר: בנושא שמירת הזמן ויוקר ערכו אצל הרבי עוד בימים שכיהן כראש ישיבה, סיפר בזמנו ח"כ הרב מנחם אליעזר מוזס: לפני נישואיו של חדב"נ, חתנו האדמו"ר מבעלזא הוא שיגר עמי את שעון הזהב כמתנה עבור החתן, כנהוג. כשמסר לי את השעון אמר:

"יודע הנך מדוע מעניקים לחתן שעון זהב? כדי שיכיר ויזכור שהזמן יקר מפז! כי כשהוא היה בחור בישיבה, פנוי מכל דאגות יכל להקדיש את כל עיתותיו לתורה. אבל כשהוא מקים את ביתו, הבעל-דבר מערים עליו טרדות מטרדות שונות, עיסוקים וסידורים שונים, הכול על מנת לבטלו מן התורה, לכן תלוי לו שעון על לוח לבו להזכיר לו תמיד: די צייט איז טייער! [=הזמן יקר]".

רבים זוכרים את השיחה שנשא לתלמידי הישיבה לפני אותה חתונה של בתו עם האדמו"ר מבעלזא. הוא התחנן בדמעות שלא יגרם ביטול תורה על ידו. "אמנם זוהי שמחה בבית אבא וצריך להכין את בית-המדרש וכו', אך אבקשכם שכל אחד ימצא לעצמו מקום חלופי ללמוד ולהשתדל להמשיך ולנצל כל רגע... ". הוא אמר אז בדמעות:" בָני אתם, ואינני רוצה לגרום לכם לבטל מתורתכם...

"בניי אתם"

הרב אוביץ: הוזכר כאן הביטוי "בניי אתם" ובהקשר לכך כדאי לציין שאמנם בהדרכה כזו ובהמרצה כזו היתה בישיבה אווירת התמדה ושקידה עילאית. אבל הראש ישיבה – הרבי זצ"ל – לא פסק להדגיש שהוא לא מסתפק בכך שכמעט כל הבחורים מתמידים, וכמעט כולם הצליחו במבחנים. הוא היה אומר: "כל תלמיד חשוב אצלי כבני, וגם כשישנם הרבה בנים, הרי כל אחד יקר וכל אחד חשוב כשלעצמו!"

לאותם יחידים שהתרפו בלימוד היה תמיד מייחד דברי עידוד ודרבון. לא פעם הוא ציטט בפניהם את דברי ה"קדושת לוי" זי"ע על הפסוק "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני" – יש לי מניעות רבות בעבודת הבורא – "איכה אוכל להורישם" – כיצד אוכל לגבור עליהם – "לא תירא מהם, כי ה' אלקיך הוא ההולך לפניך" – שהרי אלמלי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו (סוכה נב) – ובעזר השי"ת ניתן להתגבר על הכול!"

הוא גם היה מצטט לא פעם את דברי "ה"נועם אלימלך" זי"ע (על הפסוק "וישב יעקב") שהנפילות הן טובה לאדם, כדי שיתחזק יותר בעבודת ה'. חייב אדם לראות שלא "יאבד את עצמו" בשעת הנפילה אלא אדרבה יתחזק יותר, שכן זוהי מטרת הניסיון שנשלח לו. כך הוא טבע האדם, כל חייו עליות וירידות. עליו לראות, שהירידה תהיה צורך עליה"!

הרב גשטטנר: באותן שנים כשהיה ראש ישיבה, בכל פעם שהובאה בעיה לפניו, אם בחור שהשיח את מר לבו או כשהמשגיחים הביאו לפניו מקרה קשה וסבוך, הוא היה יוצא מגדרו ונהיה, 'אויס מענטש', ולעיתים אף היה כה נסער ומנוחתו נטרדה עד שהיה מדיר שינה מעיניו – כפשוטו ממש – כך נגעה מצוקת התלמידים לליבו!

התלמידים ידעו שראש הישיבה שלהם הוא כאביהם אוהבם, והם גמלו לו באהבה עזה. בימי הצנע, כשבישיבה אכלו לחם וצנון ובביתו לא היה הרבה יותר, היו תלמידים שהתרוצצו להשיג עבורו קמצוץ חמאה וביצה קשה, עגבנייה וכוס קפה. הם הביאו את הארוחה בבוקר לאחר התפלה, ובצהרים הם באו וראו שהמגש מלא כשהיה. הם מעט נפגעו והתמרמרו. מדוע הרב אינו אוכל, אנחנו טרחנו כה הרבה! ואז הוא חייך, הודה להם, וביקש מהם להביא את המגש לבחור פלוני – "כי הוא חלש, וזקוק לכך..."

היה בחור שבא אליו ושאל שאלת-רב, האם מותר לו להזדקק לאבקת חלב, אז הוא התעניין ושילם לו מכיסו את ההפרש שבין אבקת חלב לחלב ממש...

סיפר לי בהתרגשות הרה"ח ר' שלמה ליפשיץ מרמת ויז'ניץ חיפה, שהיה באותה תקופה מתלמידי הישיבה:

"יום אחד אחרי שחרית , קרא לי ראש הישיבה וביקש ממני להתלוות אליו. יצאנו מבית-המדרש במורד רחוב תורת חיים, כשעדיין אין לי מושג לאן מועדות פניו. כשהגענו לחנות המכולת של ר' חיים גליק ז"ל, נכנס לפתע ראש הישיבה פנימה, ואני, בתדהמה מוחלטת, נכנסתי בעקבותיו. הוא ניגש לר' חיים ואמר לו, בהצביעו עלי: בחור זה זקוק לחיזוק ולשיפור התזונה, לפיכך אבקש לאפשר לו לרכוש חמאה, גבינה וכדומה ולנכות זאת מחשבוני!

"הייתי המום והיות וידעתי את מצבו הדחוק של ראש הישיבה בעצמו, נמנעתי כמובן מלקנות על חשבונו. אבל כעבור כמה שבועות הוא קרא לי ושאל אותי: ביררתי אצל ר' חיים גליק ונודע לי שאינך קונה מאומה, מדוע? הרי אתה עמל ויגע בתורה ועליך לחזק את גופך!"

הרב אוביץ: סיפורים כאלו חוו הרבה מתלמידי הישיבה מכל התקופות. בדמעות בעיניים היו מספרים על ההתמסרות המופלאה, כאב לבנים פשוטו כמשמעו. לדוגמא סיפר הרב גדליה טויסיג, שהיה אז נער בר מצוה שהגיע ללמוד בישיבה: יום אחד ניגש אליו הרבי ואמר לו: אתה נראה חיוור, גש נא אל המכולת ותקנה לך חמאה, לשפר את בריאותך!

הרב גשטטנר: כשבחור חלה חלילה והיה מרותק למיטתו, היה הרבי זצ"ל מוטרד כולו. הוא לא הרפה מלבקר אותו, לשהות לצידו ולעודד אותו, לבחון אם יש לו את כל הדרוש למנוחתו ולהבראתו. הוא בדק מי מעלה עבורו את האוכל מחדר האוכל, ונתן ביד חבריו לחדר כסף או הרשאה לרכוש עבורו תוספי תזונה, פירות, וכדומה, על מנת לחזק את גופו. הוא בדק את ניקיון החדר ואוורורו, ולא אחת התריע בדרשת המוסר: "הייתכן שיש בחור ששוכב חולה בחדרו ולא באים לבקרו"?!

כשנזקק בחור לבדיקה או לביקור רופא, היה ראש הישיבה בעצמו מזמין את הרופא ועוקב אחרי המסקנות וההמלצות, ולא היה נרגע עד שהיה הבחור שב לאיתנו.

"אטבול עבורך"

הרב אוביץ: סיפר גם על בחור אחד שנקרא לחדרו של הרבי זצ"ל וכשנכנס אמר לו : "דע לך – לא שאני מתיר לך לאכול לפני התפילה, אלא שאני אוסר עליך להתפלל עד שתאכל!"

לבחור הנדהם, הוא סיפר את הסיפור בהרה"ח רבי מרדכי חנא ז"ל, שהסבא קדישא זי"ע ציוהו לאכול בשבת לפני התפלה מחמת חולשתו הגדולה. פעם חל ערב פסח בשבת, והתפללו בעלות מוקדם בבוקר. עם שחר, לפני התפלה, נראה רבי מרדכי חנא רץ בבהילות ומבקש שיתנו לו מהר לאכול, משום שהנה עומדים כבר להתפלל. לכאורה הוא יכול היה להבין שפקודת הרבי חלה על שבת "רגילה", שבה מתחילים להתפלל מאוחר, אבל לא על שבת כזו שמתפללים באשמורת הבוקר. אך רבי מרדכי חנא לא עשה שאלת חכם, וקיים את ציווי הרבי כפשוטו.

מצד שני סיפר שאביו לא נתן לנצל את זה... פעם באו תלמידים אל הרבי זצ"ל ושאלו: האם ללכת חגורי אבנט ברחובה של עיר, בכל שעות היום. והוא ענה להם: אם הבחור הוא כזה, שכאשר יראה יהודי נושא מזוודה כבדה – יגש לקחת את זה ולסחוב אותה, וכאשר הוא יראה מישהו זקוק לעזרה הוא ימהר להגיש לו – בחור כזה, ילך חגור באבנט. מדוע לא? אבל אם הבחור יראה קשיש נושא סל כבד ויתעלם ממנו, או יהודי זקוק לעזרה והוא ימשיך בדרכו בלי לשים לב – אזי לא רק האבנט, אלא גם הכובע מיותר עבורו.. "

מעשה בבחור שסבל מפצעים ברגליו מהתקופה ששהה במחנות. המים, כידוע, קשים לפצע פתוח (כפי שכתוב ביבמות מז:) והרבי אסר עליו לטבול במקווה. כאשר ראה את עוגמת הנפש שלו, הוא הבטיח לו שהוא עצמו יטבול עבורו ויוציאו אותו ידי חובת טבילה! התקנא בו חברו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, שהרבי יטבול עבורו. מה עשה? גם הוא עשה את עצמו חולה והתאונן בפני הרבי על כך שאין באפשרותו לטבול במקווה. הרבי, חכימא דיהודאי, פנה מיד במקום אל הגבאי הרה"ח רבי דוד פישבאך ז"ל ואמר לו: "כאשר תהיה במקווה, תטבול טבילה מיוחדת עבורו.. "

הרב גשטטנר: הרבי זצ"ל החדיר מאוד את ענין שמירת הדיבור לפני התפילה, כדברי הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע ב"הנהגות האדם", כי "אפילו דיבור אחד מבטל כוונת התפילה". ההקפדה היתה מלאה ונשמרה על-ידי כל הבחורים כחוב קדוש. אבל, אליה וקוץ בה – וכך דרש הרבי באחת משיחותיו:

"נהנה אני מאוד שהבחורים מקפידים שלא לדבר לפני התפילה, אך לא כשזה בא על חשבון הזולת! כאשר בחור זקוק לבקש חלב מחברו, הוא אינו אמור לנדוד ברחבי בית-המדרש לאמץ את מוחו בכדי להבין את רמיזותיו של חבריו היכן מונח החלב. כדי לגמול חסד עם חבר", כך הוא פסק, "מותר ואף צריך לדבר"!

'פטריוט' של החסידות

הרב אוביץ: מעניין לציין שתי נקודות מרכזיות שבהן הלך הרבי מויז'ניץ בדיוק באותו קו של הרבי מליובאוויטש:

ראשית – בהדגשת העניין של חיוב לימוד החסידות והתנהגות בדרכי החסידות וכי לימוד התורה לבד לא מספיק.

הרבי מויז'ניץ היה החסיד הגדול של דרך הבעש"ט בדורנו, בסגנון שלו. לצערנו, יש גם בעולם החרדי ששואלים את עצמן כשרואים אברכים חסידיים עומדים בליל שבת שעות ב"טישים", האם לא חבל על הזמו המבוזבז כביכול? האם זה לא 'ביטול תורה'? והרבי היה אומר שדווקא אצל אותם אברכים תשמע את ישוב הסתירה ברמב"ם, דווקא אצל אלה תשמע את התורה האמיתית.

לרבי כאב מאוד מאוד לראות תלמידי ישיבות עם בלורית ובלי זקן. אחת המשימות של הרבי היתה לקרב בחורים לחסידות. מדובר ביהודים שהיו להם ילדים בישיבות ליטאיות. הם בעצם באו מבתים חסידיים, אבל כשהגיעו לארץ ישראל הלכו לישיבות ליטאיות.

הרבי נלחם להחזיר את הנשמות הללו בחזרה לעולם החסידות. הוא נפגש עם ההורים שלהם, דיבר עם הבחורים והצליח להכניס לעולם החסידות מאות אברכים.

יש אברכים שלא היית מאמין שבצעירותם הלכו בלבוש הליטאי עם הבלורית וכדומה, כיום הם אברכים חסידיים לכל דבר ועניין.

זה בזכות המלחמה של הרבי, שהוא אמר שאם אנחנו לא נחזיר אותם אנחנו נאבד אותם.

הרבי מויז'ניץ – וגם בזה הדמיון לליובאוויטש שדברתי עליו – היה עקשן גדול לקירוב יהודים לחסידות וב"ה הוא הצליח. עכשיו כבר לא מדובר רק בדור ראשון אלא בדור שני ושלישי שכולם נמצאים עכשיו בעולם החסידות.

הרבי גשטטנר: אצל הרבי היה ה'פטריוטיזם', הכוח הזה להביא לעולם את הידיעה שדרך הבעש"ט היא הדרך האמיתית, הרבי הפך את אירופה לאירופה חסידית.

הרבי נסע כל שנה לשוויץ, הוא היה אומר שם כל יום שיעור פלפול בנגלה ולשיעור הזה התקבצו כל היהודים האירופאים שהגיעו לשוויץ. הקשר הזה והמעמד הזה של השיעורים הללו פעלו רבות. יהודי אירופה בימים ההם אחרי השואה היו מאוד פרווה, היו יהודים בלי לבוש חסידי, מגולחים, הילדים היו עם בלורית, למדו במקומות כאלה שלא לרוחנו. הרבי שאל אחד אחד: איפה הבן שלך לומד? זה מתאים לך? זה מתאים לאבא שלך? ולבסוף פסק: הבן שלך חייב להיכנס למקום חסידי.

אנטוורפן, למשל, היתה עיר 'בעל בתית'. החיידר החסידי הראשון שהוקם באנטוורפן היה של ויז'ניץ ובזכות זה הקימו גם אחרים חיידרים חסידיים. אנטוורפן הפכה להיות לעיר חסידית. היום הרב של אנטוורפן הוא רב חסידי עם שטריימל וכדומה.

משוויץ הרבי שלח אלומות אור חסידי ליהודי אירופה, הרבי אמר תהיה חסיד איזה שאתה רוצה, אבל תהיה חסיד. אתה צריך להיראות כמו שנראו אבותיך החסידיים לפני השואה.

הרב אוביץ: לצורך כך הקים הרבי למשל את ארגון צעירי ויז'ניץ שהציר המרכזי היה חסידות לדאוג שבכל הישיבות הליטאיות ילמדו חסידות. אני, למשל, ניהלתי ארגון שהקמתי בהוראת הרבי, פרחי ויז'ניץ, שנועדו לבחורים שלומדים במקומות לא חסידיים לקרב אותם לחסידות.

יש מהם שהפכו להיות אברכים חסידים ויראי ה', בהם תלמידי חכמים ומרביצי תורה. אנו זוכרים עוד איך הרבי רכש עבור אחד מהם שטריימל, ולפני חופתו ביקש רשות מהוריו לחבוש אותו לראשו של החתן... ההורים לא יכלו לעמוד מפניו, והסכימו.

והרבי עצמו היה אומר: "בבוא היום, כאשר ישימו את ה"שארבעלעך", החרסים, על עיניי (כמנהג לאחר הטהרה, ששורשו מהכתוב 'ויוסף ישית ידו על עיניך'), אני מבקש שיזכירו את זה. יודע שאעלה למעלה בזכות כאלה אברכים שקירבתי לחסידות באמצעות ארגון צעירי ויז'ניץ, אשר בנו בתים של תורה וקדושה.

העלילה נגד החסידים

הדבר השני שבו הרבי מויז'ניץ הלך באותו קו של הרבי מליובאוויטש, היתה ההנחיה לבחורים לדבר בלימוד בכל הזדמנות עם רבנים לא חסידיים כדי להוכיח להם שחסידים יודעים ללמוד.

בהקשר לכך אף התבטא בפנייתו לבחורים:

..."דבר קדוש, רם ונישא זה כתורת ודרך החסידות, באו והטילו בו דופי, כתם שחור משחור, כאילו ואין החסידים שקועים בלימוד התורה... משום כך, בכל עת מצוא, בכל פעם שתיפגשו עם תלמידי חכמים, פתחו פיכם ויאירו דבריכם בתורה! כאשר באים הנה רבנים.. גשו אליהם ושוחחו עמם בלימוד"!

לא פעם הדגיש הרבי: "היכן נמצאים גדולי הפוסקים? – דווקא בצד החסידים!".
הרב חיים גשטטנר: לרבי היה חשוב מאוד להראות שאפשר להפיץ במלוא השטורעם את דרך הבעש"ט ובד בבד להיות התלמיד חכם הכי גדול. מול הסטיגמה שהחדירו לליטאים שהחסידים לא יודעים ללמוד, הרבי תבע ודרש מאתנו שיהיה בנו את "ויגבה ליבו בדרכי ה'", להראות שההיפך הוא הנכון.

הרבי תבע תמיד מאברכים, לא רק לחיות חסידות, אלא להיות למדנים. לא פעם התבטא בתוקף: "בדור הזה רואה שהחסידים יודעים ללמוד יותר מהליטאים".

הוא היה אומר בלי סוף פעמים: "אני רוצה שכולם יידעו שנגלה וחסידות משולבים ביחד, אי אפשר לזה בלא זה ואי אפשר לזה בלי זה... אני רוצה שהעולם יידע שתורה וחסידות הולכים ביחד, זה לא שזה חסיד וזה בן תורה, אלא החסיד הוא הבן תורה האמיתי."

הרב אפרים פישל שטיין סיפר שפעם לפני חג הסוכות נסע, כבחור צעיר, לקנות הדסים בתל אביב. דוכנים לא היו וההדסים היו שטוחים על הארץ. כשעמד כפוף לחפש הדסים מהודרים, הבחין לצידו בהגאון הרב של יסודות (זצ"ל). מיד נזכר בהוראתו של ראש הישיבה ופתח עמו בשיחה תורנית. בשבת בראשית, הגיע הרב מיסודות להסתופף בצל ה"אמרי חיים" זי"ע, ושח את המאורע לבנו – ראש הישיבה. ובמשא פתיחת הזמן, לא יכל הרבי לכלוא את התרגשותו וסיפר זאת בפני כל התלמידים, בהדגישו את גודל התענוג שנגרם לו בכך ובהעלותו על נס את החשיבות שבדבר, הן לרומם את כבוד החסידות והן שעל ידי שמשננים את הדברים ואומרים אותם לאחרים, נחרטים הם היטב בזיכרון לימים רבים.

אחד מוותיקי התלמידים סיפר: כאשר נסעתי פעם לשבות אצל בני משפחתי בקוממיות, קרא לי הרבי שהיה אז ראש הישיבה והורה לי: הנך נוסע לקוממיות, ראה נא להיכנס אל הרב ולשוחח עמו בפלפולא דאורייתא, ללא בושה ופחד! וכאשר הרבנים שהגיעו לחצר הרבי, כמו למשל הרב דרמר מקרית גת, או הרב יוסף שו"ב מאנטוורפן ועוד, שהיו גאונים מופלגים, היו מספרים לראש הישיבה ששוחחו עם הבחורים בלימוד והביעו את התפעלותם, לא היה קץ לשמחתו ולאושרו.

"זה חסיד!"

הרב אוביץ: אחרון אחרון חביב – אי אפשר לתאר את ההערצה הגדולה של הרבי מויז'ניץ לרבי מליובאוויטש. ובהקשר לזה מעניין לציין אירוע מיוחד, יוצא דופן, שבאמצע אמירת ה"דברי אלוקים חיים", בעיצומו של הטיש ב"רעווא דרעווין", אמר פעם הרבי זצ"ל:

"נסעתי פעם במטוס לחו"ל ובאותה טיסה ישב גם אברך חסיד ליובאוויטש. שאלתי אותו: 'לאן אתה נוסע?' והשיב לי: "אני נוסע לשליחות". המשכתי ושאלתי אותו: 'לאן אתה נוסע לשליחות, והאברך השיב לי: "אינני יודע. בחניית הביניים אמור לפגוש אותי מישהו שיאמר לי להיכן מיועדת השליחות".

"זה חסיד. זו התקשרות אמיתית לרבי. לקום ולנסוע. בלי לדעת לאן! כך צריך להתנהג חסיד".

בשנת תשנ"ב, הרבי מויז'ניץ היה בשמחה משפחתית בארה"ב והיה אמור להיכנס ולהיפגש עם הרבי מליובאוויטש אבל לצערנו היה אז בדיוק העניין של כ"ז אדר. כידוע, יום לפני כ"ז אדר קבוצה גדולה של חסידי ויז'ניץ שהגיעו לארה"ב יחד עם הרבי מויז'ניץ, עברו בדולרים להתברך מפי הרבי מליובאוויטש והיה זה היום האחרון של הדולרים.