השבת – יום ללא אש • וידאו

בהלכה נקבע שפסוק זה בא לומר שאסור לבית-הדין להעניש בשבת, כדברי הרמב"ם "אין עונשין בשבת. אף על פי שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר עונש" (הלכות שבת כד, ז).

בנוסף, אסרו חכמים לדון בשבת גם דיני ממונות (גזירה שמא יכתוב) – וכך יום השבת הוא יום ללא דין, ובספר החינוך הטעים את הדבר "שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחייבים". גם מבחינה לשונית, השרש שבת קרוב לשרש שוב שפירושו מנוחה, "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן".

יתירה מזו, גדולי הפוסקים כתבו שאפילו הדין המיוחד של "קנאים פוגעים בו" – "משפט שדה" שאינו מסור לבית הדין – גם הוא אינו נוהג בשבת. מכאן יש ללמוד ששבת ככלל אינה יום של קנאוּת, אפילו קנאות חיובית וקדושה.

הלכות אלו מלמדות אותנו על הצביון הראוי ליום השבת, לא רק בבית הדין ובמקרים חריגים, אלא גם בכל בית יהודי ואצל כל יהודי באשר הוא. השבת היא יום של אהבת ישראל, ללא הקפדות ומריבות בין אדם לחבירו. גם במקום שיש סיבה מוצדקת לבקורת, אפשר לשמור אותה לאחר השבת (ואולי בינתיים יתברר לך שהבקורת אינה מוצדקת…).

כתוב בספרים הקדושים שגם אש-הגהינם שובתת ביום השבת, ואין זו רק ידיעה סודית על עולם הנשמות שאינה נוגעת לנו, אלא לימוד שגם בחיינו בעולם הזה צריך להשבית את אש הגהינם מתוכנו. האש הזו היא מדת הכעס, האש השלילית הבוערת בנפש האדם ויוצאת ומזיקה לכל סביבותיו. וכך כתוב בתיקוני-הזהר (פה, א) שכל הכועס כאילו מבעיר אש של גהינם ועל זה נאמר "לא תבערו אש.. ביום השבת".

מן הראוי להביא את דברי השל"ה הקדוש: "כי יום השבת צריך להיות כולו בחן ובחסד ובשלום ובאהבה רבה, כי בו שובתים אפילו רשעים שבגיהנם. ועל כן עבירה כפולה היא מי שמראה כעס בשבת, וכבר נתנו סימנים 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' והוא אש המחלוקת וחימום הכעס. ויהיה נזהר בזה בזהירות גדול מחצות (ערב) שבת ואילך, שהוא ל"א שעות, וזהו 'לא תבערו אש וגו'". הזמן הסמוך לכניסת השבת עלול במיוחד לכעס, הנובע מהקפדה וקנאות, ולכן דוקא אז צריך להזהר כפליים ולנהוג בעדינות ובלשון רכה, כמו שאמרו חז"ל שהציווי על ההכנות האחרונות לשבת צריך להאמר 'בניחותא'.

אמנם הכעס הוא מדה רעה שצריך להתרחק ממנה מאד, עד הקצה האחרון, בכל ימות השבוע, ואם כן מדוע יש אזהרה מיוחדת לשבת? ראשית יש לומר שבשבת לא נוהגים גם בכעס חיובי, להראות כעס ("כעס הפנים" חיצוני) על עוברי עבירה במקום הצורך, כמו שראינו בהקשר לבית הדין. בנוסף, גם אותו כעס שלילי שאסור לנהוג בו תמיד, יש להזהר ממנו בשבת בזהירות יתירה כיון שבנוסף לשלילת הכעס מצד עצמו הרי הכועס בשבת (או בכניסתה) פוגם בהשראת קדושת השבת עליו, הנשמה היתירה של השבת אינה רוצה להכנס לאדם כזה!

בתורת הנפש, מדת הכעס היא בדרך-כלל המדה המסוכנת ביותר שצריכה טיפול-נמרץ ויסודי. הטיפול הזה יכול להתחיל מיום השבת וממנו להתפשט על פני כל השבוע, כמו שכתוב שתלמיד-חכם נקרא 'שבת' כיון שאצלו יש השראה מקדושת השבת לכל ימות השבוע. כך יכול וצריך כל אחד ואחד מאיתנו להמשיך את קדושת השבת לפניה ולאחריה. בשעה שמדת הכעס מאיימת להתגבר עליך, תנשום עמוק ותזכר במנוחת השבת שאין בה כעס והקפדות, וכך תזכה בע"ה להתגבר על הכעסים ולנהוג בצורה רגועה ושקולה.

כמו שיש כעס גלוי ניתן להצביע גם על "כעס סמוי". זהו השרש הדק של מידת הכעס, שהוא כל 'התפעלות' והתרגשות ממשהו או מישהו. אם האדם אינו 'מבסוט' ממה שקורה איתו, הוא מתחיל להאשים את הסובבים אותו, עד שהוא מאשים את ה', 'לא נראה לו' הדרך שבה ה' מנהל את העולם בכלל, ואותו בפרט. כך היא מדת הכעס: יש לי ציפיות כאלה ואחרות – ציפיות שמקורן בדמיונות שוא – אך המציאות אינה פועלת לפיהן, איזו חוצפה! כך אני מתחיל להתחמם ולהתחמם, עד שאני רותח וכועס, וכולם מקבלים ממני כוויות… לכן הכועס כאילו עובד עבודה זרה, מפני שהכל נובע מחוסר אמונה שה' נותן לי כל מה שבאמת מגיע לי, ולטובתי הגמורה.

ביום השבת אנו מתענגים על ה', חווים את האמונה שכל הבריאה מגיעה ומביאה לשלמותה, "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ… וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה" (רש"י). לכן ביום השבת אנו יכולים להתנקות לגמרי ממידת הכעס ומכל שרשיה הדקים בנפש האדם פנימה, מבלי טרוניות והאשמות כלשהן, אלא "מנוחת שלום השקט ובטח".