מה אמר האדמו"ר מצאנז לרב רובשקין?

"כדורינט" מגיש את התמליל המלא מפגישתם של האדמו"ר מצאנז שליט"א והרב רובשקין, בכלא בארה"ב ● בין דבריו אמר הרב רובשקין לאדמו"ר, שביקרו בכלא לפני כשבוע: "השנאה ליהודים היא נוראה ואיומה... הרי ירדו לחיי סתם, בלי שום סיבה ועל לא עול בכפי"
 
כזכור, דיווחנו כאן על ביקורו המרגש של האדמו"ר מצאנז שליט"א, באחד מבתי הכלא השמורים בארה"ב. כעת אנו מגישים את תוכן השיחה המלא בין האדמו"ר מצאנז שליט"א לבין הרב שלום רובשקין בתאו בכלא, מתוך היומן שרשם אחד החסידים שנלווה למסע לארה"ב:

"משם נסע מרן שליט"א, יחד עם העסקן העושה גדולות ונצורות לרווחת אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה, הרב אלעזר אליהו מושקוביץ מיקירי אנ"ש ביוניאן סיטי, לעבר בית האסורים 'אטיסוויל', לביקור חיזוק אצל האסירים היהודים הנמצאים שם ונמקים בכלאם.

בפתח בית האסורים המתין למרן שליט"א רב הכלא הרב אברהם ריכטר, שהודה למרן שליט"א על בואו לחזק את ידיהם ורוחם של האסירים בשביים אשר התועלת בזה היא לאין ערוך ומוסיף בהם שמחת חיים בתקופות הקשות.

מתחילה הלכו לאגף הכלא המשומר, לבקר אצל האסיר הרב שלום מרדכי רובשקין הי"ו (שנטפלו עליו ערלים שונאי ישראל בעלילות שוא ובזוטות, ונשפט למאסר לעשרות שנים ה"י ויוציאהו מאפילה לאור גדול בקרוב).

הרב ריכטר: "יש לנו הזדמנות עכשיו שהאסיר ר' שלום מרדכי יוכל להתפלל במנין, כי יש כאן עוד כמה יהודים שיכולים להצטרף, וביחד עם מרן שליט"א והגבאים יש עשר אנשים. האם מרן שליט"א יסכים להתפלל כאן מנחה ולצרף אותם למנין?".

הרבי מצאנז: "מקובלני כי למנין מצרפים כל יהודי שרק רוצה להצטרף".

הרב ריכטר: "אני שמח שיש לי פסק הלכה מפורש בזה ממרן שליט"א, ואדע איך לנהוג להבא".

הרבי מצאנז: "אבי זי"ע סיפר כי רבו הגה"ק מנאסויד זי"ע שבת פעם בעיר קלויזנבורג, וכשסיים במוצאי שבת את סעודה שלישית בשעה מאוחרת כדרכו, לא היה לו מנין לתפלת ערבית, כי נשארו רק תשעה אנשים. ביקש הרב מנאסויד מהנוכחים שיחפשו ברחבי העיר יהודי שעדיין לא התפלל ערבית ויכול להצטרף כעשירי למנין. הם הלכו לחפש עד שמצאו בבית מזיגה יהודי פורק עול, ששתה שם לשכרה, והוא הודה בפניהם שלא התפלל ערבית. לאחר הפצרות רבות שהפצירו בו לבא להשלים מנין לאיזה רבי, הסכים לבוא עמם. וכשהגיעו לבית המדרש שוחח עמו הגה"ק מנאסויד על מוצאו וכו', עד שהתברר שהוא נכדו של המהר"ם שיק זי"ע. נרעש הגה"ק מנאסויד [שהיה תלמידו של המהר"ם שיק], כי באותו שבוע חל יום היאר-צייט של המהר"ם שיק, ויהי לפלא. ובראות הגה"ק מנאסויד את ההשגחה פרטית עד הנה, הפציר בו שיתפלל לפני העמוד, עד שהוא נענה לו והתפלל".

ונכנסו לחדר גדול, שם שהה הרב שלום מרדכי רובשקין, ושוחח עמו מרן איזה זמן, יחד עם רב הכלא.

הרב רובשקין: "ברוך הבא! אין מילים בפי להודות לכם על שהטרחתם עצמכם לבוא אלי"...

הרבי מצאנז: "שמח אני שה' הצליח דרכי לבוא הנה. הרי כל כלל ישראל בכל מקום שהם התפללו ומתפללים עליך, שלום מרדכי בן רבקה, שתצא מאפילה לאורה".

הרב רובשקין: "מצבי קשה מאד, הנני זקוק לישועה גדולה".

הרבי מצאנז: "אנו הרי מאמינים באמונה שלימה ששום תפילה שבני ישראל מתפללים אינה חוזרת ריקם, ואפילו אם איננו רואים מיד בעינינו שהתפילה נענתה, כי בוודאי הכל עושה רושם בשמים. מובא כן בספה"ק (ראה ישמח ישראל, חנוכה, אות כה) על אותן תקט"ו תפילות שהתפלל משה רבינו שיכנס לארץ ישראל, דאף שבפועל לא נכנס לארץ אבל תפילותיו לא היו לריק ולא הלכו לאיבוד, ובוודאי פעלו איזה פעולה לעתיד אצל בני ישראל.

רק לעתיד לבוא כאשר נצא כולנו מאפילה לאורה, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, כי אז נבין הרבה דברים אשר בזמן הגלות לא השכלנו להבינם לאשורם".

הרב רובשקין: "מיד בהתחלה כשנתנו אותי במאסר, שלח לי אחד את הספר 'לפיד האש' על מרן זי"ע, וכשקראתי בו נתחזקתי ביותר, ובפרט מהתיאור הנורא והנרגש שכתוב שם (ח"א עמ' רפא-רפג) על אופן אמירת הווידוי של מרן זי"ע בערב יום כיפור לאחר המלחמה, שבכה ואמר, וכי אנו בגדנו, וכי אנו גזלנו, ממי גלזנו במחנות, וכי אנו לצנו? מי התלוצץ במחנות, וכי מרדנו בה'? והלא קבלנו הכל באהבה... (ראה שם: בליל התקדש יום הכיפורים, אחרי תפילת "כל נדרי", נשא מרן זי"ע מדברותיו חוצבי-להבה בבית מדרשו אצל ארון הקודש הפתוח, והרעיש עולמות. הפעם דיבר בעיקר כלפי שמיא, דברי סניגוריה על ישראל קדושים, והוא דיבר בבכיה גדולה מתוך סערת רוח ורגש. המלים יצאו ישר מלבו, כשבידו המחזור הפתוח, והוא קורא מתוך הוידוי "אשמנו, בגדנו..." אולם המשמעות שונה מן המקובל. הוא הגיד את המלים דרך שאלה ובניגון של פליאה: "אשמנו?! בגדנו?!"... הוא עשה כביכול פלילות עם קונו. "אשמנו?" תמה ושאל. "בגדנו?" האם חלילה בגדנו באלקים ולא שמרנו לו אמונים? "גזלנו?" ממי גזלנו באושביץ ובמיהלדארף? האם היה בכלל ממי לגזול? כאן עצר לפתע, כמי שנזכר מה, ויקרא: "אכן, אנכי הגזלן... אתוודה... יום אחד בשובי מעבודת הפרך, צנחתי על הדרגש שלי בצריף לנוח מעט, והנה נתפס עורי הצפוד בין שני קרשים ולא יכולתי לנוע... נסיתי להשתחרר בחזקה, בשארית כוחי, ועורי נקרע כלשהו מעל עצמותי... הדם התחיל שותת... "אוי" נפלטה מפי גניחה חרישית, בלא- משים... גנחתי חרש, אבל היה די בגניחה זו כדי להעיר משנתו אסיר שכן בדרגש סמוך... ובכן "גזלנו", גזלתי שינה מאדם עייף... זוהי הגזילה היחידה שנכשלתי בה..." ואני מתוודה לפניך רבש"ע באגרוף על לבי: "חטאתי..."

אחר המשיך וקרא מתוך המחזור הלאה: "דיברנו דופי?" הרי בכלל לא נותר לנו כח לדיבורים. הלא אם שרדה עדיין טיפת כח ב"רוח ממללא" חסכנו אותו עבור הנוגשים האכזרים מ-ס"ס שנוכל להשיב כראוי לשאלותיהם! "העוינו?" "הרשענו?" מי? אנחנו? "לצנו?" מי יכול היה בכלל להתלוצץ שם? "מרדנו?" מרדנו בך רבש"ע? הלא קיבלנו וספגנו בהכנעה כל מכה מתוך ידיעה כי "אתה צדיק כל הבא עלינו"! מרדנו ברשעים? וכי יכולנו למרוד אפילו אם רצינו? וכה קרא מרן זי"ע והמשיך פיסקא אחרי פיסקא ב"אשמנו" וב"על חטא", כשהוא מסלק אחד לאחד את כל הפשעים והעוונות, כמי שאינם נוגעים כלל לשרידי ההשמדה. לא "הרשענו". לא "פשענו". הוידוי הזה לא נכתב בשבילנו - והוא סגר את המחזור. הקהל היה מופתע והמום מדבריו...)

בכיתי מאד כשקראתי סיפור זה, אבל ביותר נתרגשתי לקרוא את סיום דבריו, כיצד מצא בעצמו 'עוונות ופשעים'... (ראה שם המשך העובדא: "אבל" הרעים קולו מחדש כעבור שניה "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור. חטאנו באמונה ובטחון. האם לא הרהרנו לפעמים מרוב יאוש במחנה... בלילות על הדרגשים, כשקראנו "קריאת שמע על המיטה", הלואי שזו תהיה ברכת "המפיל" האחרונה שלי... שיבא קץ לסבלותי... כמה פעמים התפללו רבים מאתנו, רבש"ע אין לי כח יותר, קח נא את נשמתי, ולא אצטרך יותר להגיד בבוקר "מודה אני לפניך..." וכשעלה השחר, והיינו כפויים כביכול - הלא יהודים אנחנו - להודות שוב לד' על "שהחזרת בי נשמתי בחמלה..." נתמלאנו אכזבה מרה... וכשהוצאנו מהצריפים את גופות ה"מאושרים" שגוועו כבר ונפחו את נשמותיהם, האם לא הבטנו לעברם בקנאה?!"

"ובכן חטאנו... חטאנו ברפיון האמונה... חטאנו בחוסר בטחון, לא בטחנו די בצורנו... עלינו איפוא להכות עכשיו באגרוף על לבנו ולהתוודות: "על חטא..." עלינו לבקש מרבש"ע שיחזרו אלינו האמונה והבטחון בשלימות. "בטחו בד' עדי עד", "בטחו בו בכל עת עם, שפכו לפניו לבבכם...")

הרבי מצאנז: "אבי זי"ע היה אומר תמיד, שבהיותם במחנות היה נראה אצל האסירים שכבר אפס תקוה לגמרי. הם לא העלו על דעתם שעוד יבואו ימים טובים, שעוד ירגישו טעם ושמחה בחייהם, שעוד ירגישו טעם של חירות... גם בשעה שנשתחררו מהנאצים ימ"ש חשבו שהעולם נעצר ועמד מלכת, שהעולם כבר לא יחזור להיות מה שהיה מקודם. מי חלם באותם רגעים קשים על תקומה ובנין מחדש, מי הרהר כלל שעוד ישובו לחיות ולהקים משפחות, הרי היה נראה שנסתם כל חזון, שעולם חשך בעדם לנצח... אולם עכ"ז ככל שעבר הזמן הקימו השרידים האומללים והגלמודים את הכל מחדש, כפי שהיה בתחילה.

כן גם בכל מצב קשה צריכים להתחזק שעוד יבואו זמנים טובים אי"ה. הקב"ה יכול ברגע אחד להפוך את הקערה על פיה...

חז"ל אמרו (תענית כט, א) משנכנס אדר מרבין בשמחה, והם לא נתנו דבריהם לשיעורין ולא כתבו שום הסתייגות, וצריכים להרבות בשמחה בכל מקום ובכל מצב, גם כשנמצאים בבור...

מצינו כן בשעת גזירת המן שגזר על היהודים להשמיד להרוג ולאבד, שאז היה נראה לעינים שאין עוד תקוה כלל וכלל ושבא הקץ על האומה הישראלית. בני ישראל שבאותו הדור חיו בתחושה שעומדת לבוא כליה על עליהם ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו. היה אז מצב נורא של יאוש ודכדוך הנפש נוכח המצב והגזירה הקשה שבאה על ראשם. אמנם עכ"ז לפתע, הצרה הגדולה ביותר התהפכה לטובה ונצמחה הישועה לכלל ישראל.

וזהו חיזוק עצום לכל יהודי באשר הוא, שאף כשנראה בעיניו שנסתם כל חזון ושאין לו עוד שום פתח של תקוה, מ"מ ידע ויאמין שברגע אחד יכול הכל להתהפך לטובה. לכן תלו חז"ל את ריבוי השמחה בחודש אדר, כי אז ראו ענין זה שהצרה הגדולה ביותר יכולה להתהפך לטובה".

הרב רובשקין: "השנאה ליהודים הוא נורא ואיום... הרי ירדו לחיי סתם, בלי שום סיבה ועל לא עול בכפי... אבי שליט"א הקים את המפעל בעשר אצבעותיו ונתן פרנסות לאברכים שם, ושילם מיסים למדינה כדת, והם ברשעותם טפלו עלי את הסיפור הזה".

הרבי מצאנז: "שנאת עולם לעם עולם... אבי זי"ע היה אומר שלא יתמה בכלל אם יספרו לו שהאמריקאים הקימו מחנות וגטאות ליהודים רח"ל, כי הם אותם רשעים ואנטישמיים כמו הגויים ימ"ש באירופה באותן שנים קשות. בכלל היה אבי זי"ע מרבה לדבר על רשעותם של הגויים באמריקה, ולא תמיד הבינו את כוונת דבריו הק', אולם כעת מבינים זאת יותר.

אלו שהניחו חמש שנים לנאצים ימ"ש להשמיד את עם ישראל מבלי לנקוף אצבע, אין כל פלא שהם מתנהגים כל כך באכזריות ליהודי שומר תורה ומצוות כמוך.

צריכים להתעודד בכך שקרובה ישועתנו לבוא... כבר שומעים בחלל את קול שופר של משיח והוא יגאל אותנו ויוציאנו מאפילה לאורה".

הרב רובשקין: "אני מתחזק מאד מהדיבורים האלו שלכם וזה בוודאי יסייעני שאוכל להחזיק מעמד".

הרבי מצאנז: "הרי ידוע עד כמה אדמו"רי בית ליובאוויטש זי"ע קדשו את שם שמים בהיותם חבושים בבית האסורים אצל הגויים הארורים... הרי עוד את הגה"ק בעל התניא זי"ע הושיבו בכלא בגין עלילה".

הרב רובשקין: "גם כ"ק האדמו"ר הריי"צ זצ"ל ישב כמה פעמים בכלא ברוסיה. ולאחר שנשתחרר אמר שיש ב' סוגי סוהרים, יש כאלו שעובדים רק לצורך פרנסתם, ועם אלו עוד איך שהוא הסתדר, אך יש כאלו סוהרים ששמחים בעבודתם ומלאים רשעות ושנאת ישראל, ואיתם היה לו הכי קשה... כך הוא גם אצלי"...

הרבי מצאנז: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב... באוקראינה ובניו יורק, ראי זה כראי זה, באותה מדה של רשעות ושנאה... בשנות המלחמה, כאשר היה אבי זי"ע באחד מהזמנים הקשים ביותר, כשנשלח עם אלפי יהודים לפנות את הריסות גטו ווארשא אחרי שהנאצים ימ"ש הפציצו אותה, פגש בו קאפו אחד ממוצא יהודי ושאל אותו בהתרסה: רבי, האם עוד תעלוז ותרקוד באמירת 'אתה בחרתנו מכל העמים'? וכי בעם ישראל בחר ה'? הלא תראה באיזה מצב שפל הנכם נמצאים, ממש בתחתית מציאות אנושית. השיב לו אבי זי"ע: אדרבה ואדרבה, דווקא כעת, כשאני רואה את רשעותם של הגויים ימ"ש ואת תחתית המדרגה שבן אנוש מסוגל להגיע, דווקא עכשיו אני שר ומזמר ומודה לה' 'אתה בחרתנו מכל העמים', שהנני חלק מעם ישראל ולא מאומות העולם המתנהגים באכזריות כזו, ממש כחיות השדה"...

הרב רובשקין: שהרבי יתפלל עלי...

הרבי מצאנז: "בתוך כל קהל ישראל שמתפלל עליך... הלא עצם הדבר שבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, בכל העולם ממש, מתאחדים בלב אחד בתפילה ובבקשה להצלתך, ואף שאינם מכירים אותך, זה לבד מעורר עליך מליצת זכות גדולה, ובוודאי נבראו על ידי זה הרבה סנגורים בשמים ממעל.

גם זה שהיהודים בכל המקומות שומעים שיהודי במצב שלך אינו מתייאש ואינו מאבד בטחונו בהשי"ת אלא מתחזק באמונה תמה, מה שגורם לכולם להתחזק אף הוא באמונה בה', הרי כל זה בוודאי נזקף לזכותך ויעמוד לימינך".

והתפללו שם תפילת מנחה בחדר מיוחד ולפני העמוד ניגש הרב שלום מרדכי רובשקין, ואמרו גם תחנון. לאחר התפילה שוחח מרן שליט"א עם הרב רובשקין ביחידות במשך זמן, ואחר כך נגשו שאר היהודים הכלואים, להזכיר עצמם לברכה, וחיזקם מרן שליט"א בעיניים דומעות בדברי חיזוק ועודדם להתחזק יותר באמונה בה' ובקיום תורה ומצוות, ונפרד מהם מרן לשלום ובברכה שיצא כאור צדקם".