הדוכיפת וסגולותיו על-פי הקבלה

הרב חיים פוקס, ראש מכון סגולת אמת לחקר כתבי הקבלה, מגיש מאמר מקיף ומרתק על סגולותיה של הדוכיפת: לעיוורון, לעיניים חולות, לכאבי ראש ● וגם: כך תנצחו במשפט, כנגד כל הסיכויים ● לצערינו הרב, הדוכיפת נבחרה משום מה לציפור הלאומית של ישראל וכל מי שצד אותה יכולים לדון אותו על קנס גדול ואפילו למאסר - מה שלא מובן

את המאמר הזה אני כותב אחרי שהייתי במרוקו לרגל ההילולה של רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל ורבי יחיא בן ברוך הכהן אזו"ג זצוק"ל. כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לכתוב על הסגולה של הדוכיפת להצלחה במשפט ובעסקים, אך תמיד לא איסתעיא מילתא אך היום אחרי הביקור האחרון במרוקו ישבתי והחלטתי סופית לכתוב לכם מאמר מקיף על הדוכיפת וסגולותיה.

הדוכיפת הינה מאחת העופות הטמאים בתורה: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה... וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (ספר ויקרא, יא).

זיהויו של הדוכיפת של ימינו לדוכיפת המוזכר בתורה הינו ודאי.

במסכת גטין (דף ס"ח עמוד ב) מציינת הגמרא כי "נגר טורא" הוא תרגום של "תרנגול-הבר"; מעין זה, בפירושו של רש"י לגמרא - מתורגמת המילה דוכיפת (חולין דף ס"ג עמוד א) לצרפתית עתיקה: "פאון שלבייא", שמובנו המילולי: טווס-הבר.
ניתן לתרגם את "דיכּ-פּת" כצירוף של שתי מלים שמובנן "תרנגול הר" - מה שלכאורה יכול להקביל אל תרגום אונקלוס לדוכיפת: "נגר טורא".

רש"י מפרש (על ויקרא יא יט): "תרנגול הבר [...] ובלע"ז: הרופּא"; מסתבר שבדפוסים חל שיבוש, וצריך להיות: "הפּופּא" או "הופּא", מונח בצרפתית עתיקה המורֶה על העוף המוכר בימינו בתור דוכיפת (והשוה גם לתרגום השבעים לעיל). וגם שזהו שמו הלטיני והאנגלי.

תרגום הרב סעדיה גאון לערבית יהודית, כמו מסורות התרגום של יהודי-המזרח לערבית יהודית: "הֻדְהֻד".

יש להוסיף שגם הערבים קוראים לה הודהוד וזה לא רק בגלל רבי סעדיה גאון אלא בגלל עיוות שמה הלטיני והקול של הדוכיפת שעושה ״הודהוד״ או ״הופהופ״.

במסכת חולין (דף ס"ג עמוד אכ) ניתן הזיהוי הבא: "אמר רב יהודה: דוכיפת - שֶהוֹדוֹ כָפוּת". לפי רש"י - "הוֹדוֹ כפוּת" פירושו "כרבולתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש, וכפותה שם, והוא עוף גדול כתרנגול "; מעין זה בפירושו לתורה הוא מציין על המילה דוכיפת: "תרנגול הבר וכרבולתו כפולה".

במצרית קדומה, ומעין זה בקופטית (שהתפתחה מהמצרית הקדומה), המילה לדוכיפת היא: קוּקוּפְת, או כּוּכּוּפַת (בהתאמה), שעשויה לנבוע מהמילה המצרית הקדומה: קוּקוּפה/כּוּכּוּפה, שהוא סוג של כובע עתיק (להסרת מחלת-ראש) - מה שאולי אמור להזכיר את "הכובע" שעל ראש הדוכיפת.

המדרש מספר על שלמה המלך שרצה לבנות את בית המקדש ולא יידע איך לחתוך את האבנים הענקיות וכך מביא המדרש;

[דף סח.] ״בעת שהיה שלמה המלך, עליו השלום, בונה את בית המקדש, היה צריך אבנים הרבה למלאכה, אך כלי ברזל לא ישמע בהם.

אמר לחכמים: איך אעשה את המלאכה הזו בלי כלי ברזל? אמרו לו החכמים: יש בריה אחת מששת ימי בראשית, ושמיר שמה, שאין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו. וזה השמיר הביא גם משה לאבני האפוד, שהיה מראה את השמיר הזה על האבנים מבחוץ, והן נבקעות מאליהן.

אמר להם שלמה: ובאיזה מקום נמצא זה השמיר?

אמרו לו: הבא אצלך שד זכר ושד נקבה, וכפאם ביסורים, ויאמרו לך איה נמצא השמיר. הביא אותם, ולחצם יחד בייסורים.
אמרו לו: אין אנחנו יודעים איה הוא, רק אפשר שאשמדאי מלך השדים יודע.

אמר להם שלמה: ואיה נמצא מלככם, שאוכל לכבשו שיאמר לי זאת?

אשמדאי ושלמה המלך

אמרו לו: הוא נמצא בהר פלוני, וכרה לו שם בור, ומלאו מים, ומכוסה באבן אחת, ונחתם בחותמו. ובכל יום הוא עולה לרקיע, ולומד שם בישיבה של מעלה, ויורד אח"כ לארץ ולומד בישיבה של מטה. וכשבא, הולך לבור הזה ובודק את החותם שלו, אם לא נגע אדם בו לגלות בורו, ופותח את הבור ושותה המים, ואחר כך הוא מכסהו וחותם אותו בחותמו, והולך לו.

שלח שלמה המלך, עליו השלום, את בניהו בן יהוידע אצלו, ונתן לו שלשלת שהיה חקוק עליה שם, וטבעת שהיה חקוק עליה שם, וגזות צמר ונאדות יין. הלך לשם, וחפר לו בור למטה מבורו של אשמדאי והריק המים שהיה בבור העליון לתוך בורו התחתון דרך נקב שניקב בשפה שבין שתי הבורות.

ולפי שבורו של אשמדאי היה גבוה בהר מקרקעית הבור התחתון, לכן כל המים שהיו בבורו נתרוקנו לתוכו מאליהם. וסתם את הנקב שעשה בין בורו לבור אשמדאי בגזות צמר, כדי שכאשר ישים יין בעליון לא יזוב ממנו לתחתון. וחפר בור למעלה מבורו של אשמדאי, ושפך היין לשם, ומלא את שני הברות עפר, כדי שלא יבין אשמדאי. ועלה בניהו וישב על אילן.

כשבא מלך אשמדאי, בדק לחותמו ומצאו שלם. פתח את הבור, ומצא בו יין, ולא רצה לשתות את היין.

אחר כך היה צמא מאוד, ולא יכול להתאפק מן היין, ונשתכר ונרדם. ירד בניהו מן האילן, ובא אצלו, והשליך עליו השלשלת, וסגר השלשלת סביב צווארו, שלא יוכל ראשו לצאת. וכשהקיץ משנתו ראה שלשלת על צווארו, והיה משתגע ומתעסק לנתקה הימנו.

אמר לו בניהו: שם של הקב"ה עליך! ולקחו אל שלמה המלך בדרך כשהיה בניהו אוחזו, בא אצל דקל, ונתחכך בו והפילו.

הגיע לבית – הפילו. הגיע אל בית קטן, שהייתה אלמנה אחת דרה בו. יצאה האלמנה לקראתו, והתחננה לו שימשוך מעליו ולא יתחכך בו. הלך וכפה לקומתו לצד אחר, ונשאר רק עבי כתפיו מן הבית, ונשברה בו עצם. אמר: זהו שכתוב (משלי כה) "ולשון רכה תשבר גרם" – על ידי לשון רכה, שהתחננה האישה הזאת במענה רך, נשברה עצמי.

ראה עיור אחד שהוא תועה בדרך, העלהו להטותו אל הדרך. אחר כך ראה שיכור אחד שתועה בדרך, העלהו להטותו אל הדרך. ראה שהיו מרבים מאוד בשמחת חתן וכלה – בכה. שמע לאחד שאמר לסנדלר, שיעשה לו מנעלים לשבע שנים – שחק אשמדאי. אחר כך ראה קוסם אחד שקוסם בקסמים – שחק גם כן.

כשבא אצל שלמה המלך, לא הניחו לו להיכנס אצלו עד שלושה ימים. יום ראשון אמר אשמדאי: למה אין המלך שלמה רוצה שאכנס אצלו? אמרו לו: שתה הרבה. לקח לבנה והניח עליה לבנה אחרת. באו ואמרו זאת לשלמה. אמר להם שלמה, כך אמר: תנו לו עוד לשתות הרבה. ביום שני אמר אשמדאי: ולמה אין המלך רוצה שאכנס אצלו? אמרו לו: אכל הרבה. לקח הלבנה שהניח על השניה, והניחה על הארץ.

באו ואמרו זאת לשלמה. אמר להם, כך אמר לכם: משכו ידכם מלהאכילו כי אם מעט.

לסוף שלשה ימים נכנס אשמדאי אצל שלמה המלך. לקח קנה, שהיתה מדתו ארבע אמות, והשליך לפניו.

אמר לו: אם ימות האיש הזה אין לו בעולם הזה רק ארבע אמות, כבשת את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי.

אמר לו שלמה המלך: אין אני רוצה ממך דבר, רק רוצה אני לבנות את בית המקדש, וניצרך לי השמיר לאבנים, אמור לי איה הוא נמצא.

הציפור של שלמה

אמר לו: השמיר לא נמסר לי, כי אם לשר הים נמסר, ואינו נותנו כי אם לתרנגול הבר, שמאמינו בשבועתו שנשבע לו שיחזיר אליו את השמיר.

אמר לו: ומה הוא עושה עימו? אמר לו: הוא מביא אותו להרים שאין בהם ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם, ומניח אותו על ראש ההר, ומתבקע ההר מעט כמו חריץ, עד שמשליך שם זרע האילנות, וגדלים שם אילנות ומתפרנס מהם.

בדקו וחיפשו עד שהיו בקיאים היכן יש קן של זה התרנגול (וזה התרנגול נקרא דוכיפת), ומצאו בנים בקן שלו. כסו את הקן למעלה בזכוכית לבנה, כדי שיראה את בניו בקן ולא יוכל להכנס אצלם, ויצטרך להשתמש עם השמיר להניחו על הזכוכית. למען תבקע הזכוכית.

כשבא התרנגול ורצה להכנס לקנו אל בניו, לא היה יכול להיכנס. הלך והביא את השמיר, והניח אותו על כיסוי הזכוכית. צעקו עליו שלוחיו של שלמה המלך בקול, השליך את השמיר, ולקחו הם את השמיר.

הלך התרנגול וחנק את עצמו, לפי שעבר על השבועה שנשבע לשר הים.

המשך הסיפור מעניין לכשעצמו אך אין הוא מעינינו אך יש לדעת שהסיפור הזה ידוע לכל העולם הערבי ולכן הם קוראים לו ״טיר סלימן״, כלומר הציפור של שלמה והם מעריכים מאוד אותה ומודעים לסגולותיה ולכן הם מוכרים אותה בהרבה מאוד כסף.

גם בתור אחד שמסתובב בכל העולם לחקור סגולות וכישופים בעולם, ותאמינו לי הייתי במקומות מסוכנים מאוד - במקסיקו ובמרוקו ובישובים נידחים שעדיף לא לנקוט בשמם - רק כדי לשבת שעה או שעתיים עם מכשף כזה או אחר ולחקור אותו על דרכיו, כל זאת בשביל לדעת האם הקמעים והסגולות הנמצאים במאות כתבי היד העתיקים שנמצאים אצלינו אם הינם קדושים או שהם העתקות מעורבבות מהגויים.

ואמנם, רבות מצאתי בסיפרי עושי ניסים כאלו ואחרים דרכים שממש גובלות ואם לדייק הולכות בדרך עבודה זרה ממש.

יש לציין שהערבים יודעים סגולת הדוכיפת ולכן כאשר הם מוכרים אותה ליהודי הם יודעים בדיוק מה להוציא ממנה כדי שלא תפעל הסגולה, ותמיד הדוכיפת תגיע אצלם כבר שחוטה ומיובשת ואחד הכללים הידועים בדוכיפת אצל ספרי הסגולות העתיקים היא שיש לשחוט את הדוכיפת או בסכין זהב או בקנה סוף תלוי מה רוצים להשיג בסוף ואיך להשתמש בדוכיפת.

אומנם, אין הדוכיפת ציפור כשרה ואינה צריכה שחיטה כשרה אך לדרך הסגולה היא מחייבת סכין כזה ואחר כמו למשל ידוע שצמח השדב או בשמו השני הרודה או הרוטה מועיל לעין הרע, ונכתב בהרבה ספרי אחרונים כגון החיד"א ועוד אך בסופרי הסגולות נכתב איך לחתוך או לכרות את ענפי הרודא בכדי שהסגנון תפעל, וזאת על ידי מטבע זהב ואסור לחותכו בימים ששולטים השדים המזיקים את החותך ואת משפחתו.

בעצם הסגולה הכי ידועה של הדוכיפת היא הצלחה במשפט והכוח שלה הוא לתת חן וחסד בעיני השופטים שישמעו לך ויעשו רצונך.

אני זכיתי לראות בעיני כאשר ניסינו במכון לייצר את הסגולה הזו והתחלנו לתת אותה בתורת גמ"ח לאנשים שהיו זקוקים לה במשפטם, קיבלנו כתשעים אחוז תגובות מדהימות שפשוט לא הבינו כיצד השופט שכל הזמן היה נגדם התהפך עליהם לטובה.

ניצחון מפתיע במשפט

אמנם היו מקרים שכבר היו בסוף המשפט ולא היה אפשרות לשנות שום דבר אך הם ידעו שבפעם הבאה הם יבואו מיד בתחילת המשפט. הלוואי ויכולתי לספר כמה ידוענים החזיקו בדוכיפת כשהם עומדים לפני השופטים.

הסגולה השניה היא לתת לאיש עסקים או אשת עסקים כוח במסחר שיבואו קונים לקנות ממנו או ממנה, וצריך פשוט לשים הדוכיפת בכיס כל היום - הדוכיפת הינה ציפור קטנה מאוד ונכנסת בכף היד.

לשתי הסגולות הללו יש צורך למלא את חלל ביטנה של הדוכיפת בכחמשה עשר סוגי חומרים חלקם נדירים מאוד , לי עצמי לקח למצוא אחד מהם כיומיים תמימים בחיפושי בסימטאות מראקש וורזאזאת אשר במרוקו המוסלמית, חבוש במגבעת וחליפה ארוכה כמנהגי בארץ ישראל כשסביבי ליחשושים בערבית "מה עושה פה היהוד המשוגע הזה".

ישנם עוד הרבה סגולות שהיום משתמשים בהם יהודים וערבים כאחד חלקם ניסינו במכון ולא עבדו וחלקם לא הייתי ממליץ לנסותם ואלו הן;

הנושא את ביצת הדוכיפת יצליח בכל דרכיו ונחלקו אם על ביצי הזכר או הנקבה, בשרה אם תיבש תקטר בו הבית יתבטלו הכשפים.

מי שישים מדמו של תרנגול הבר על עיניו יועיל לעיוורון. אם ישים מדמו בין עיניו תאהבנו אישתו. אם ימרח מדמו מקום שהתגלח לא יצמח יותר שערות.

ליבו מבושל ביין ירבה הזרע. מי שישא עליו את לב הדוכיפת ינצח כל אדם. התולה ליבו של הדוכיפת על לב אשה ישנה תספר הכל.

לשון - מי שישא את לשונו יהיו דבריו נשמעים. אם תשתה העקרה את האפר מלשונו עם יין תתעבר. התולה לשונו על שכמו מצד ימין ינצח מלך. לשונו היבשה אם תשחק ביין יועיל לשכחה.

נגד כאבי ראש

אם יתלה לשונו האדם על לוח לבו מצד ימין, נוצח את בעל דינו בדין אפילו יהא בעל דינו מלך, הרי הוא נוצחו.

מח - מי שישא את מוחו יועיל לעיניים חולות.

עין - אם תתלה האשה עליה את עינו הימנית יאהבנה בעלה. ויש חולקים ואומרים ״וכן אם תתלה האשה את עינו השמאלית בצוארה, לא יאהב בעלה אשה אחרת זולתה לעולם ואפילו היא כעורה, הרי זו רואה יפה כחמה וניסו חכמי יון והוא אמת" ("מחברת הערוך לר' שלמה ן' פרחון, בערך דחף, פרסבורג תר"ד).

ראש - אם ישרפו ראשו וישתו האפר יועיל לאהבה לבני זוג. תלה ראשו למי שיש לו כאב ראש.

רגל - רגליה מבושלות ביין תתעבר האשה מהרה

במקורו היו משתמשים כקולמוס לכתיבת קמעים מיוחדים והיה לוקח כשבוע להכינו ורק אז היו כותבים קמיע בודד.

יש לציין שדמו של הדוכיפת היה משמש גם כדיו מיוחד לכתוב קמעים לאהבה, ולהחזיר נשים שנחטפו על ידי גויים וזוהי אחת הסיבות למה הערבים לא מוכנים לתת אותה חיה אלא מיובשת.

אני עצמי הייתי עד לשלושה מקרים שבהם פלסטיניים היו מוכנים לתת ציפור חיה אחת תמורת סכום עצום, וכאשר היו הולכים לשוק שלהם אחד בשכם אחד ברפיח ואחד בלבנון היו שואלים אותם למי אתם נותנים את הציפור? וכשהתשובה הייתה ליהודי לא היו נותנים להם.

אחד מהם איבד את פרנסתו כאשר הבטיח למעבידו שהוא לא חוזר לעבודה עד שהוא לא מביא לו דוכיפת - עד היום הוא לא חזר לעבוד.

לגבי התוהים על השימושים הלא כשרים כביכול צריך לזכור שבשביל רפואה מותר הכל, ובמיוחד אם יובש בשמש יותר משנים עשר חודשים ויבש כעץ וכל שכן שרוף ואפרו הוא שנאכל.

לצערינו הרב, הדוכיפת נבחרה משום מה לציפור הלאומית של ישראל וכל מי שצד אותה יכולים לדון אותו על קנס גדול ואפילו למאסר - מה שלא מובן כי רק לאחרונה התגבשה לה אוכלוסיה קטנה בארץ. עד היום היא היתה רק מבקרת אותנו קלות פעם בשנה.

בכל מקרה עובדה זו מקשה על קיום הסגולות הכתובות לעיל, אך תמיד אפשר להשיג אותה אצל המבינים שביקרו במרוקו.