רונן דבש מספר: כך ברחתי מהכלא ההודי
אתר "הידברות" מביא את סיפורו המרגש של רונן דבש, על בריחתו מהכלא ההודי ● החיים בהודו, כידוע לרבים, אינם מאופיינים ברמת חיים גבוהה ובשפע מותרות. מסיבה זו, בנו ההודים את הכלא שלהם בתנאים מחפירים במיוחד, על מנת שאיש לא ישוש להכנס לשם ● רונן דבש "בילה" שם למעלה משנה וחצי בתנאים שקשה לתאר, אך בדרך רצופת ניסים גלויים, הצליח לברוח משם, והגיע ארצה בריא ושלם ● היום הוא מברך בכוונה גדולה "ברוך... מתיר אסורים"
את הנסיעה האחרונה שלו להודו, לא ישכח רונן דבש לעולם. רונן, 35, שהיה מוכר לחברה התל אביבית בשם "רונן ראסטה", נתפס באשמת סחר בסמים ונכלא בכלא ההודי בתנאים מחפירים. לאחר שנה וחצי קשות מנשוא, כאסיר באגף השמור ביותר בכלא ההודי, ברח רונן בנסי נסים מהכלא, וחזר למשפחתו בישראל.
חזרתו לארץ הייתה מלווה בשמחה ועצב גם יחד, שכן, בתקופת שהותו בכלא אמנם נולדה בתו הקטנה, אך גם נפטר אביו האהוב.
היום, כשלוש שנים אחרי, יודע רונן לומר כי למרות שזכה לשמור מצוות תקופה קצרה קודם אותה נסיעה ידועה לשמצה, התקרבותו האמיתית הייתה דווקא בין חומות הכלא.
על החוויה המטלטלת שעבר, ועל האלוקים הטוב שגילה במהלכה, מספר רונן בגילוי לב בספרו "הבריחה מהודו".
רונן דבש, נולד בחולון והפך לאחת מדמויות המפתח בחיי הלילה של תל אביב של סוף שנות התשעים. עד מהרה השתלב בסצנת הטראנס בישראל, עם ראסטות וכל הלבוש המתאים. עיסוקו העיקרי היה הפקת מסיבות, בו הצליח עד למאד, עד שהשם "רונן ראסטה", כבר כמעט הפך למותג.
"החיים שלי בתל אביב הסתובבו סביב המסיבות הרבות שארגנתי, הנסיעות הרבות לחו"ל וסביב אורח החיים שלי ושל החברים שלי. באותה תקופה לא הרגשתי עם זה רע, אהבתי את זה מאד והרגשתי שאני תורם לחברה בה אני חי" הוא מספר. את דירתו השכורה בלב תל אביב היו פוקדים עשרות חברים מדי יום. "הייתי מביא ´די ג´ייז´ מובילים מאירופה ואוסטרליה, והיה לי עיתון מוסיקה מצליח בשם "ניוזיק" שהופץ בעותקים רבים. הרווחתי כסף רב ותמיד היו לי הרבה שטרות בפאוצ´. הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי. לא יכולתי ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותי אנשים כל כמה מטרים".
● התקרבות
באותה תקופה ביקש אביו של רונן שיגיע להתפלל תפילת יום כיפור בבית הכנסת, והוא נעתר לבקשתו. הוא קנה את ´פתיחת ההיכל´ של יום הכיפורים, כמעט מבלי שייחס לכך חשיבות, אך כשנקרא לפתוח את ההיכל ולהחזיק את ספר התורה, הרגיש אור עצום מאד שקשה לו להגדיר אותו.
"חייתי אז בצורה מאד חופשית, בלי שום גבולות, וניסיתי את כל מה שיש לחברה החילונית להציע, אבל הייתה זו תמיד הנאה זמנית. למרות שכל הזמן חיפשתי חופש ורדפתי אחריו – לא הצלחתי למצוא אותו". באופן אירוני, דווקא בהודו, שסימלה עבור רונן את שיא החופש, נלקח ממנו הדבר שכה ביקש להשיג, והוא נכלא שם.
בתקופה זו נסע רונן המון פעמים לחו"ל ולהודו בפרט. תהליך השיבה לדת החל אצלו דווקא מנקודת השפל, כשהחל לאכול בשר לא כשר. מיד תקפו אותו כאבי בטן וסבא של חבר הציע לו לטבול במקווה האר"י בצפת. הוא אכן נסע לשם, ומרגע שיצא מהמקווה — פסקו הכאבים. עם הזמן, החל להתקרב ליהדות. חברים רבים שלו התקרבו ליהדות באותה תקופה, והוא הושפע מכך. הוא ראה את האור והשלווה שהיו נסוכים על פניהם, וחש שהוא נמשך לכך כמו מגנט. בוקר אחד אף החליט לעשות מעשה ולגזוז את שיערו הארוך, שכלל אז 120 ראסטות והיה לסמלו המסחרי. היה זה עבורו אקט של קירבה ליהדות.
"זה היה תהליך ארוך שלא קרה ביום אחד" מספר רונן, "למעשה אפשר לומר שאת התשובה האמיתית עשיתי רק בכלא, אבל אין ספק שתחושת הריקנות שהלכה וגדלה בתוכי גרמה לשינויים מאד גדולים בחיי. הורדתי את הראסטות, עזבתי את סצינת הטראנס ועברתי לגור בצפת, קרוב לחברים רבים שהכרתי מהמסיבות ומהודו. כולם עזבו הכל והחלו לשמור מצוות...".
כשהגיע רונן לשלב זה, החלו לצוץ בליבו לבטים גדולים, והיה לו קשה להחליט אם ללכת על הרוחניות ´עד הסוף´, או לא. כדי ´לנקות את הראש´, ולנתח את הדברים כראוי, החליט לנסוע להודו. בתוך השקט של חופי הודו היה לו זמן רב להרהר בדברים, והתשובה שנבטה מתוכו היתה ברורה – לחזור למקורות על כל המשתמע מכך. הוא חזר לארץ, אך הדברים לא הסתדרו כפי שציפה... היתה לו נפילה רוחנית גדולה, והוא חש שאינו מסוגל לעשות את הצעד הסופי. "התחלתי לחשוב שאולי בגלל שעשיתי הרבה שטויות בחיים, הקב"ה לא רוצה את התשובה שלי... הייתי כל כך שבור, שהחלטתי לסיים הכל – קניתי כרטיס בכיוון אחד להודו". אך בדיוק אז, ארי, החבר מצפת, התקשר אליו, וביומרנות מה הודיע לו שמצא את אשתו... רונן היה סקפטי ולא רצה לשמוע על כך, אך לאחר שכנועים רבים, הסכים לפגוש אותה. הוא הגיע למקום עבודתה, הציג את עצמו, וממבט ראשון ידע שארי צדק – הוא אכן מצא את אשתו. כעבור ימים אחדים החליטו להתחתן...
לאחר החתונה פתח רונן חנות בגדים הודיים שהצליחה מאד, אך לאחר זמן מה, נקלע לקשיים כלכליים. כדי לכסות את החובות במהירות, התפתה להרוויח "כסף קל", והחליט להשתתף בהברחת סמים מהודו לשווייץ.
לנסיעה זו יצא כאשר אשתו הרה, ויש להם כבר בת בגיל מספר חודשים.
למרות שהיה מורגל בנסיעות לחו"ל, בנסיעה זו ביקש ממנו אביו שלא ייסע ואף בכה בפניו. רונן לא שמע בקולו וגם לא נתן חשיבות יתרה לקשיים הרבים והסימנים שאותתו לו שמשהו אינו כשורה. הוא התאמץ ללא הרף לומר לעצמו ש"הכל בסדר" והמשיך.
● בכלא ההודי
שעה קלה לפני עלייתו למטוס בדרכו חזרה לישראל, נתפס רונן בנמל התעופה בדלהי, על ידי המשטרה, לאחר שגילו במזוודה שלו 5 קילוגרם חשיש. הוא נשלח מיד למשפט והועבר למעצר בכלא ההודי "ארתור רואוד" – אחד מבתי הכלא האיומים והצפופים ביותר בעולם. בכלא זה, שנבנה בשנות העשרים של המאה הקודמת, והיה מיועד לשמונה מאות אסירים, שוכנים 3,500 אסירים בתנאים תת-אנושיים. צפיפות נוראה, מחלות, זוהמה ורעב היו מעט מ"ההפתעות" שחיכו שם לרונן. הפיתות הדקות שאכלו שם היו מלאות נמלים, ומעט האוכל שחילקו, היה מבחיל מאד. כשהיו הולכים לישון, מרוב צפיפות נאלצו כולם לשכב צמודים אחד לשני – כולם על אותו הצד, אחרת לא היה מקום להכנס. כשרצה מישהו להתהפך על צידו, היתה צריכה כל השורה להתהפך על צידה יחד איתו. הרצפה הייתה מזוהמת כולה, כיוון שבחדר הענק הזה היו רק 4 בורות של שירותים לארבע מאות אסירים, והריח והטינופת היו משהו שאי אפשר לשאת… כמעט בלתי אפשרי היה לנשום.
"עם כל זאת" מספר רונן, "הצלחתי להגיע שם לנקודה הכי רוחנית בחיים שלי. חוויתי תפילות מדהימות, וחשתי קירבה אדירה לקדוש ברוך הוא. למדתי הרבה ספרי קודש – שולחן ערוך, משנה ברורה, ואפילו ספרי מוסר וקבלה. קראתי את כל ספר התהילים בכל יום, והשתדלתי להפוך את הזמן שאני נמצא שם למנוף רוחני שירים אותי למקומות אחרים. אין לי ספק שהיהדות שמרה על השפיות שלי בכלא".
ביום שישי, לקראת כניסת השבת, היתה ההתעלות הרוחנית בכלא חוויה של ממש:
"יום שישי הגיע. החלטתי לעשות קבלת שבת. התחלתי לעשות הכנות בהתאם לתנאים האיומים של הכלא, וגידי (אסיר ישראלי נוסף) שראה מה אני עושה, התעניין מאד.
"רונן, גם אני רוצה לעשות איתך שבת". "יופי, מאד אשמח אם נעשה את זה ביחד".
גידי הוציא מהתיק כיפה. הייתה לו כיפה מבריקה לבנה, כזאת ששמים כשהולכים לחתונה או בר מצווה, והוא שם אותה על הראש. גידי לבש חולצה לבנה וגם אני לבשתי מכנסיים לבנים. השומרים הגיעו לנעול את השערים בשעה 6, והשמש התחילה לשקוע לאיטה. פרסנו בד לבן על הרצפה, התיישבנו אחד מול השני, לקחתי את הסידור ואמרתי לו "בוא נקרא את שיר השירים...".
באותה שבת אמרנו יחד את שיר השירים ואת מזמורי התהילים, ואז התחלתי לשיר בקול את "לכה דודי" כשגידי מצטרף אלי. שרנו יותר ויותר חזק ונכנסו תוך כדי שירה להתלהבות אדירה. את הסוף שרנו כמעט בצעקות, וכשנגמר השיר היינו בכאלו אורות גבוהים עד שהתחבקנו בהתרגשות עצומה. הייתה בינינו קירבה גדולה של אחים שבויים באותו רגע. ברכנו זה את זה ב"שבת שלום" מעומק הלב. גידי, שלא יכול היה לסבול את האור העצום הזה של השבת, הלך לשירותים לעשן, ואילו אני המשכתי את תפילת ערבית של ליל שבת. אחר כך מלאתי כוס עם מים ועשיתי קידוש על הלחמניות שהיו לנו...
בדיוק בזמן השקיעה, המואזין היה מתחיל את התפילה של המוסלמים, ואני וגידי היינו עושים" תחרות" צעקות – שואגים כנגדם בקולי קולות את ה"לכה דודי" שלנו ונכנסים לדבקות עצומה.
גם ההודים אהבו את השבת שלנו. הרבה פעמים הייתי שומע איך האסירים ההודים והמוסלמים מסתובבים ומזמזמים לעצמם "לכה דודי" במסדרונות הכלא. בכל יום שישי בבוקר היו באים לתא שלנו אסירים ואומרים - "רונן! תונייט! תונייט!, הלילה! לכה דודי!" בהתרגשות גדולה. ראיתי שגם הם מחכים לטקס קבלת השבת הקבוע שלנו" (מתוך הספר).
ניסיונות רבים עברו על רונן בכלא, אך דווקא מתוך הנקודה הנמוכה ביותר הוא הצליח להתעלות ולהתנשא מעל חומות הכלא. הוא יצר קשרים אמיצים עם ראשי המאפיות מחד, ועם המפקדים והסוהרים מאידך, וכך התאפשר לו להקדיש את כל כולו ללימוד ובנייה של עצמו מחדש.
● הבריחה
כבר מעת שנכלא, תכנן רונן לברוח. הוא פגש אסירים שהיו כלואים שנים ארוכות, מבלי שבכלל יגיעו למשפט. מערכת המשפט בהודו פרימיטיבית מאד, ומורכבת משופט קשה יום, שמלבד מלומר לאסירי הכלא שוב ושוב במשך שנים "המשפט נדחה לעוד 14 יום", לא יודע לעשות דבר. רונן הבין שאם ברצונו לצאת מחומות הכלא, האפשרות היחידה העומדת בפניו היא לברוח. הוא הועבר לאגף השמור ביותר בכלא, ושהה שם עם עוד שלושה אסירים ישראלים (ששניים מהם כבר זכו להשתחרר).
לרונן היו תוכניות בריחה למכביר, אך אף אחת מהן לא הצליחה. הדבר ייאש אותו מאד. מלבד לימוד תורה בו עסק רוב היום, בנה בראשו ללא הרף תוכניות בריחה. למזלו, אף אחת מהן לא העיז לבצע. זאת משום שלמרות שמערכת המשפט בהודו פרימיטיבית מאד, המערכת המשטרתית, לעומתה, מתפקדת היטב, וללא סיעתא דישמיא מיוחדת מאד (אשר לה אכן זכה מאוחר יותר), היה נתפס בקלות, ומוחזר לכלא בתנאים גרועים בהרבה ממה שהיו לו, בהיותו ´אסיר נמלט´.
חברו היה בקשר עם רב גדול שידע כיצד לעשות ´פדיון נפש´, ואף חיבר עבורו תפילה אישית לכלא. למרבה הפלא הוא אף ידע להנחות את החבר, מתי לא כדאי שיסע לרונן כדי לסייע לו לברוח, כי הבריחה לא תצליח, ומתי כדאי שיזדרז וייסע לקבל את פניו — כי הוא כבר ברח!...
רק כאשר התייאש רונן מניסיונות הבריחה והרפה, נפתחה לו הדלת. זאת מבלי לתכנן מראש, ובניסי ניסים. היה זה כאשר יצא לבדיקות בבית החולים, לאחר שחלה במלריה. הוא ביקש ללכת לשירותים כיוון שתקפו אותו כאבים, ונענה בחיוב. השומר ששמר עליו אמר לו שיסגור את דלת השירותים, על אף החוק שאסר על האסירים לסגור את הדלת. בהכנסו לתא השירותים "בדק את השטח" וגילה שהחלון מתנדנד. הוא לא התכונן לברוח, רק להכין את הקרקע לפעם הבאה, בה יחוש חזק יותר, ויוכל לתכנן את הבריחה בשיקול דעת. להפתעתו החלון נפל, ואיש מהשומרים לא שמע, ואף לא התייחסו לכך שכבר דקות ארוכות הוא מתעכב בשירותים... החלון שהיה עשוי ברזל, ממש התקפל לו ביד כאילו היה פלסטלינה, וכאשר ניסה להחזירו למקומו (על מנת שלא יגלו את החלון השבור ויאשימו אותו בנסיון בריחה), הברזל סירב להתקפל שנית. הוא הבין שאין לו כל ברירה אלא לברוח.
באורח פלא, חיכתה לו מונית בדיוק כשקפץ מהחלון, ולקחה אותו דרך סמטאות העיר. לאחר מכן הוא גילה שאילו היתה נוסעת המונית דרך הרחובות הראשיים, היה נתפס מייד. בהשגחה פרטית מיוחדת, אנשים שלא הכיר ברחבי הודו עזרו לו עם כסף, מזון ושאר מיני מצרכים. השוטרים שחיפשו אחריו לא הבחינו בו גם כאשר עמדו מולו, והוא הצליח לחצות את כל הודו ולהגיע לישראל מבלי להיעצר! הסיפור על הישראלי שנמלט מהכלא ההודי התפרסם בכל הודו וגם בישראל.
"ארי רצה שאספר לו את כל מה שעבר עלי ואיך בדיוק הצלחתי לברוח. תוך כדי דיבור התחלנו שנינו לקלוט שזה סיפור מדהים, ממש ניסים על גבי ניסים! קודם כל, הבריחה עצמה שממש "נכפתה עלי" דווקא כשלא תכננתי אותה, הקפיצה מהחלון לחומה ומהחומה לתוך רחוב הומה אדם, בלי שאף אחד ישים לב, המונית שחיכתה לי בדיוק ברגע הנכון ונסעה דווקא דרך הסמטאות, החרדי שחיכה ברחוב כדי להראות לי את הדרך, האישה מהמסעדה שנתנה לי את כל מה שהייתי צריך כדי להמשיך, משאית שלמה של שוטרים שחיפשו אותי ולא ראו שאני נמצא ממש על ידם, נסיעה באוטובוס שעברה בלי שום מחסומים, נסיעה ברכבת כשעשרות שוטרים סוקרים אותי שוב ושוב ולא רואים שיושב כאן "מבוקש מספר 1"... שומרי הגבול הנפאלים שהתעלמו ממני לחלוטין, ולבסוף- ארבעה שוטרים נפאלים נוספים שמאד אוהבים שקדים! כשסיפרתי את הכל ברצף, התקשיתי בעצמי להאמין שהכל קרה במציאות, אבל הייתה לי תחושה מאד ברורה שאני שמור ומוגן, והאמנתי בכל ליבי שבקרוב מאד אגיע הביתה...." (מתוך הספר).
רונן הגיע לארץ ימים אחדים לפני יום כיפור. הפגישה עם בני המשפחה שחיכו לו בכיליון עיניים בשדה התעופה, לא הותירה אף עין יבשה... זמן כה רב יחלו לרגע הזה. שם גם פגש לראשונה את בתו שנולדה כשהיה בכלא, וגילה כי אביו האהוב נפטר.
● הספר
לאחר שנרגע קמעה מן הסיוט ההודי, נפגש רונן עם אותו רב גדול שליווה אותו בהיותו בכלא. הרב התרגש מאד לראותו והורה לו לפרסם בספר את כל שקרה לו. כך נולד הספר "הבריחה מהודו", המתאר ברגש רב ובנשימה עצורה את הסיפור המופלא.
"אין ספק שהייתה סייעתא דשמיא מרובה בכתיבה שלי. הייתי מקליט את עצמי במשך שעות ארוכות והסופרת אביגיל מייזליק הפכה את השיחות שלי לספר שלם. כלל לא היה פשוט לחזור ל"שם", ופעמים רבות ממש נהייתי חולה אחרי ההקלטות, אבל היום אני מרגיש שאני חי חיים טובים ויציבים, מוקף בבני משפחתי האהובים ומסוגל לשחזר את מה שעברתי מבלי להנזק מכך".
מאז צאתו של הספר, מקבל רונן תגובות נרגשות, מכל גווני הקשת. "הרבה מספרים לי שחוו חוויה חזקה בעקבות הקריאה בספר. התקשר אלי לא מזמן איש עסקים מאד מצליח בארץ שחזר בשאלה לפני 20 שנה. הוא קרא את הספר בטיסה לסין וכשהגיע לארץ התקשר אלי וביקש לפגוש אותי. הוא סיפר לי שהספר גרם לו לחזור למקורות ולהרגיש את הלב שלו, אחרי עשרים שנה שלא הרגיש אותו".
בניגוד למצופה בעקבות החוויה הטראומטית שעבר, רונן אינו יוצא חוצץ כנגד נסיעות להודו. "מי שחושב ששם יוכל להכיר את הנשמה שלו, שיסע, אבל אני ממליץ לפני כן לקרוא את הספר. להבין מה זה הכלא ההודי ומה המחיר שמשלמים שם גם במקרים של "כסף קל".
כאשר שאלתי את רונן אם יש משהו שהוא מתגעגע אליו מהכלא ההודי, הופתעתי לקבל תשובה חיובית: "כן. בכל הזמן שהייתי בכלא הרגשתי מחובר מאד לקב"ה, וכל תפילה שלי הייתה בלב נשבר. מאז שהגעתי לארץ, לא זכיתי אפילו לתפילה אחת כזו, מעומק הלב...
גם לאהבת ישראל שחוויתי שם אני מתגעגע. במשך כל הזמן הייתי בוכה על עם ישראל ועל גלות השכינה. במקום כזה אתה מרגיש כל הזמן כמה שהקב"ה רחוק, וכמה שאנו, עם ישראל, איננו עושים את המאמץ הנדרש על מנת להתקרב.
בחודשים הראשונים הייתי כל הזמן בוכה על הגלות הפרטית שלי, על הריחוק מאשתי, מהמשפחה, ומהארץ. רק אחרי חודשי לימוד רבים פתאום הבנתי שגם הקב"ה בגלות... וכאילו שמעתי קול פנימי מדבר אלי "תביט בי, מה איתי? אתה רק כמה חודשים בגלות, ואני כבר 2000 שנה... קצת מוזר לומר זאת, אך חשתי שהקב"ה שותף איתי לצרה, שגם הוא כמוני בגלות... וחבל לי מאד שכעת, לאחר שיצאתי מהכלא, איני מרגיש זאת.
אני לומד הרבה ומשתדל לקיים מצוות באופן שיהיה לרצון השי"ת, אך יחד עם זאת גם מבין שלמרות שהתקופה בכלא היתה הנוראה ביותר בחיי, היא גם היתה הרוחנית והמרוממת ביותר, וזכיתי בה לדברים שכיום איני מאמין שאצליח להשיג.
הבנתי שכאשר הקב"ה "מתיר אסורים", הוא עושה זאת רק לאחר שהאדם מבין את המסר ויודע להפוך את ה"עונש" שקיבל, למתנה נפלאה שיוכל להיות ניזון ממנה ימים רבים... אכן, טוב ה´ לכל ורחמיו על כל מעשיו".