מה הסכנה שבהקצנה? מה שרציתי להוכיח

מפגש קצר ברחוב העביר אותה באחת מעמדת המוכיחה לעמדת הנזופה  ● מעמדת המחנכת לעמדת המתביישת  ● כך מגלים בדרך הקשה שצעקות "פריצס" הן לא בדיוק הדבר הנכון לפתוח איתו את הבוקר  ● עדות מכביש בר אילן

"בושה, פריצות, צניעות" הוא ירה את מילותיו כשעיניו מביטות לשפת המדרכה. הוא הוסיף עוד כמה ביטויי גנאי כדי לבטא את מורת רוחו.

הוא - חרדי שבניחוש אפשר לומר כי עברו עליו כבר לפחות שבעים שנה. היא – בחורה חילונית לבושה כמו ביום קיץ, שרוול קצר, חצאית מיני, מחשוף.

המפגש הקצר היה בתחנת אוטובוס ברחוב בצלאל בירושלים, ישבתי לצידה, מביטה במתרחש, מנסה לשער לעצמי מה היא מרגישה. אולי בגלל ההלם, אולי מפאת גילו, היא התעלמה ולא השיבה. הוא ירה עוד כמה משפטים מעורבבים בפסוקים בהברה אשכנזית ועזב את המקום. כשקולו מהדהד ברקע "בושה, פריצות, צניעות".

נשארתי איתה לבד, שוקלת מה לעשות. הקרבה הכפויה שיוצר הספסל בתחנה פתאום העיקה יותר. חשבתי שאני בטח נראית לה כמו האיש ההוא שנזף בה. דוסית ממוצעת, חצאית ארוכה, פאה על הראש. 'מה את שותקת עכשיו?!' אמר לי קול בתוכי, ושקלתי לנסות להסביר לה, לגשר, לסנגר. אולי אצליח לרכך את הפגיעה, להיות דוברת כמו שמתבקש ממני פעמים רבות, בעל כורחי, רק בגלל שאני משתייכת לצד החרדי של המפה.

העיר המיוחדת הזו, והמפגשים שהיא מזמנת לאנשים מזרמים שונים. למצולמות אין קשר לכתבה. צילום: פלאש 90.

רציתי לצטט את הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך, לא תישא עליו חטא", ולספר לה על חובת התוכחה, להגיד לה שזה כמו שהיא תראה מישהו מרביץ או גונב. חככתי בדעתי איך לעשות זאת, איך לפתוח בשיחה, איך לנסח את משפטיי מתוך רצון שהם יהיו כמים קרים על הלב הפגוע, ולא כנפט המלבה את הלבבות על האש.

חשבתי שאולי המאבקים שפורסמו לאחרונה בתקשורת הבדילו את המיינסטרים החרדי, סימנו בקו ברור את השוליים הצעקניים, והוכיחו שדרכם לא מתאימה לכל הציבור החרדי. אולי היא תבין, ותקשיב? אגיד לה שבכל מקרה צריך להעיר, ולעשות את זה בדרכי נועם. בעודי חושבת, הגיע האוטובוס שלה, אסף אותה אליו והשאיר מאחוריו ענן פיח שחור. נשארתי לשבת בתחנה והצטערתי על הזמן שלקח לי לחפור ולחשוב ולנסות למצוא את המילים.

כמה דקות אחרי, הגיע האוטובוס שלי. ירדתי בצומת בר אילן, שהפכה למרכז מסחרי ירושלמי, מדרכות עמוסות, חנויות מגוונות. אנשים, נשים, ילדים, תינוקות בעגלות. האקשן מסביב, כמה שיחות טלפון, והעצירה הקבועה בדוכן המבצעים שמחוץ לחנות הספרים, השכיחו מדעתי כמעט לגמרי את האירוע מהבוקר. זמן קצר אחר כך צעדתי לכיוון תחנת האוטובוס שייקח אותי חזרה.

קצת לפני התחנה היא עמדה עם עגלת שוק. היא – חרדית עם מטפחת לבושה בסגנון ה"שכבות", עם שאל אחד או שניים. בלי רעלה, בלי מטפחת כפולה ומכופלת, בלי גרביים על הידיים. בקיצור, איפשהו באמצע הנסיעה ב'רכבת הצניעות', שאם היא לא תרד ממנה בזמן, היא תמצא את עצמה כמה תחנות אחרי תחנה סופית, 'טאליבנית' למשעי. חלק מתופעה שמפחידה אפילו את הציבור החרדי האדוק.

היא עמדה וחילקה עלונים. כשהושיטה אליי אחד מהם, העדפתי לא לקחת. שיערתי שהעלון מכיל דברי תורה, ולא רציתי להשליך אותו. האמת, גם לא חשבתי שזה ירגיז אותה כל כך, אז סירבתי בנימוס, והמשכתי ללכת. אבל היא החלה לקרוא לעברי "בושה... פיאה זו פריצות.... איפה הצניעות...". המשכתי ללכת וכמו בדה-ז'ה-וו שמעתי את קולה מהדהד "בושה, פריצות, צניעות."

הלכתי לעבר התחנה כשאני מרגישה את הדם עולה ומציף את לחיי. או אז הבנתי בדיוק מהי התחושה של זעם מהול בבושה. עמדתי בתחנה וחשבתי לעצמי, אוי לו לאחד שיבוא ויסביר לי על חובת התוכחה.

במהלך הנסיעה חשבתי על העיר המיוחדת הזו, ועל המפגשים כאלה שהיא מזמנת לאנשים מזרמים שונים. לכל זרם סגנון לבוש משלו, שחוץ מסטייל הוא ממקם אותו על המפה ומקטלג אותו אוטומטית. איך הפכתי מהדוסית של הבוקר למושא צעקותיה של מחלקת העלונים.

חשבתי והמילים עוד הדהדו באוזניי בושה, פריצות, צניעות.

בושה.