אין לנו על מי לסמוך - אלא על אבינו שבשמים!

סיפור שאירע לפני זמן מה בדרום: שרה זיו (שם בדוי), הייתה אישה מבוגרת ששהתה בבית אבות. בנה היחיד, שמעיה (שם בדוי), הגיע בכל יום רביעי בשבוע לבקרה, לשמחה ולדאוג לצרכיה. ביום בהיר אחד קיבל הבן טלפון מבית האבות. המנהל נמצא על הקו, וכך הוא אמר לו: "צר לי, אולם עלי לבשר לך דבר מה הקשור לאימך. אתמול היא לא הרגישה כל כך טוב, ניסינו לאתר אותך ולא הצלחנו. לבסוף נאלצנו להזעיק אמבולנס. רצינו שתלווה אותה לבית החולים". שמעיה שמע זאת ושאל: "מה שלומה כעת? היכן היא מאושפזת?". המנהל אט אט סובב את השיחה, עד שבסיכומו של עניין אמר לו לאחר פרק זמן: "צר לי, אך אמך נפטרה".

שמעיה היה המום מהבשורה הקשה, ובמשך דקות אחדות לא היה יכול להוציא הגה מפיו. לאחר שנרגע קמעא מבכייתו, החל לברר פרטים: "היכן הגופה עתה?".

"היא נמצאת עתה בטהרה", השיב המנהל, "אנא, תגיע בהקדם לסדר את ההלוויה".

הבן הגיע מיד.

ההלוויה הצנועה התקיימה בשקט. שמעיה, קרע כדין וברך 'ברוך דיין האמת'. אחר כיסוי הגולל אמר קדיש ופנה לביתו לשבת שבעה. יום רביעי, שבוע שלאחר שקם מהשבעה, הטלפון צלצל.

"הלו, שמעיה מה שלומך?!", שאל הקול שמעבר לשפופרת.

"מי זה?!", שאל שמעיה, כשפעימה נעתקה מלבו.

"זו אני אמא, אתה כבר לא מזהה אותי?!".

שמעיה התעלף.

חבר, שבדיוק עמד לידו, העיר אותו מעלפונו. 'מה קורה כאן? מה זה יכול להיות??', שאל את עצמו.

הוא שוב ניגש את השפופרת בזהירות רבה.

"אמא?! איפה את?", שאל.

"נו, באמת, איפה אני יכולה להיות? כאן בבית אבות. ראיתי שלא באת ביום רביעי שעבר, אז הבנתי שכנראה אתה עסוק ולא יכולת להגיע. אבל מה קרה היום?!", שאלה ברוגז.

שמעיה צנח לתוך הכורסה שלידו ברגליים רועדות לאחר דקות ספורות הוא נרגע מעט, והבין שהשיחה בדבר פטירת אמו מקורה בטעות. הוא נזכר, שמתוך הלחץ העצום שהיה בו לפני ההלוויה, דילג על שלב זיהוי הגופה, כך שאכן יתכן שחלה טעות בזהות הנפטרת.

"אז איך את מרגישה? הכל בסדר?", שאל. "כן, ודאי", ענתה, ופתחה בשיחה קולחת כהרגלה.

מיד בתום השיחה התקשר שמעיה לבית האבות. למזלו, המנהל עדיין היה במקום.

"אדוני המנהל, לפני כשבוע הודעת לי על מות אמי. עשינו לה הלוויה כדת וכדין, ואף ישבנו שבעה עליה אבל היום היא דיברה איתי בטלפון... בתחילה חשבתי שאני הוזה, אולם הצג הראה את מספר הטלפון שבחדרה". לשמע הדברים גמגם המנהל מן העבר השני ואמר: "אני מיד מברר את העניין וחוזר אליך". אכן, לאחר מספר דקות, חזר המנהל אל שמעיה, ופתח בשורה של התנצלויות על אי ההבנה המשוועת שהייתה כאן.

כיצד קרה הדבר? הנפטרת האמיתית – שמה היה שרה בן זיו, והיא התגוררה "לגמרי במקרה" קומה אחת מעל שרה זיו. מאחר והשמות דומים להפליא, הועבר השם המוטעה למנהל, על מנת שיוכל להודיע לבן המנוחה. לאחר שעמד על הטעות, הטלפון הבא היה, כמובן, לבנה האמיתי של הנפטרת – שרה בן זיו.

"הלו, שלום, מר בן זיו?" המתין המנהל לתגובה. "מדבר", אישר הקול מן הצד השני. "צר לי להודיע לך, אבל הייתה כאן אי הבנה משוועת, אני ממש מתנצל. האשמה כולה בנו. אני לא יודע להסביר איך התרחשה טעות מעין זו...", פתח המנהל.

"מי מדבר?", שאל הבן בסקרנות.

"מדבר מנהל בית האבות בו אימך מתגוררת. לפני שבוע וחצי אמך לא חשה בטוב, ולצערנו הרב נפטרה. חשבנו, שמדובר באשה ששמה כמעט זהה לשם של אמך, "שרה זיו", ולכן פנינו לבנה ובישרנו לו ש... היא נפטרה", סיים המנהל.

"אז מה קורה עכשיו?!", שאל הבן לאחר דקות אחדות, כשהוא מנסה לעכל את הבשורה על פטירת אימו.

"למען האמת, כבר אין מה לעשות. היא נקברה לפני כשבוע וחצי", ענה המנהל, כשהוא ממתין למטר צעקות מן העבר השני. התגובה לא איחרה לבוא, אולם היא הייתה שונה בהרבה ממה שציפה לה המנהל.

"תגיד לי, קברו אותה בקבורה יהודית?!", שאל הבן בתדהמה.

"כן כן, בודאי", מיהר המנהל להפיס את דעתו. "וגם אמרו עליה קדיש?!", שאל הבן שנית.

"כמובן", ענה המנהל. "אל תדאג – דאגו לה להכל: עשו לה טהרה, הספדים, ואפילו ישבו עליה שבעה...", חתם.

מהצד השני נשמעו משפטים לא ברורים: "אני המום- היא ניצחה אותי!... אז היא צדקה ואני טעיתי...".

"במה העניין?", שאל המנהל בתמיהה.

"אסביר לך", השיב הבן. "מאז שאמי נמצאת בבית אבות, היו לנו ויכוחים באמונה. הודעתי לה שאיני מאמין בכלום, שהכל שטויות, ושאיני מתכוון לקבור אותה בקבורה יהודית, אלא לתרום את גופה למדע... היא, לעומת זאת, הייתה מפצירה בי בכל הזדמנות לחזור בי מתוכניותיי, אולם לשווא. לבי היה נעול על מסגר.

"והנה, יום אחד כשפתחה שוב את הנושא, הכריזה לפתע בצער: 'אתה יודע מה?! אם אתה לא תדאג לי, בורא עולם ידאג לי'. עניתי לה שאעשה את כל המאמצים להיפך... והנה, אני עומד עתה משתומם להיווכח כיצד בורא העולם אכן עזר לה!...

"היא זו שצדקה ואני טעיתי. עליי לעשות חשבון נפש נוקב", חתם הבן את השיחה, והותיר את המנהל המום.