מבט לפרשת השבוע "כי תצא"

אשמתם של מואב ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר מדוע נענשו שוכרי בלעם, שלא לבוא בקהל ה', הרי ההלכה פסוקה "אין שליח לדבר עבירה" לאור הכלל, שדברי הרב ודברי התלמיד- דברי מי שומעין" ● אם כן, רק בלעם היה צריך להיענש ולא מואב, ששלחו אותו

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'.... על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" (כד, ד-ה).

לכאורה, קשה: מדוע שוכרי בלעם נענשו על כך שהם שכרו את בלעם לקלל את ישראל, הרי בסופו של דבר הם רק שכרו אותו? הם בעצמם לא קיללו כלל, כל כוח הקללה היה בידי בלעם. ולהלכה נפסק על פי הגמרא במסכת קידושין: "אין שליח לדבר עברה", כי אומרים לשליח: "דברי הרב ודברי התלמיד- דברי מי שומעין?" בורא העולם אמר  לא לחטוא, המשלח אמר לך  לחטוא. למה שמעת בקול התלמיד נגד דברי הרב, ריבונו של עולם?? לכן בכל מקרה המשלח לדבר עברה פטור, ורק השליח חייב. אם כך מדוע לא יבואו בקהל ה' המשלחים, הם הרי אינם חייבים על מעשיו של השליח?

במדרש רבה (בראשית פרשה לד) מובא, שבבן נח לא נאמר הכלל של "אין שליח לדבר עברה". לכן המשלח הוא שמתחייב בעונש על מעשה העברה שעשה השליח. לכן מואבים, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל- מוטל עליהם העונש, שלא לבוא בקהל.

המגיד מדובנא העיר, שעל כל פסוק בתורה הוא יכול להקשות קושיא בדרך משל וגם לענות בדרך משל. אחד השומעים פתח חומש וקרא את הפסוק שלנו בפרשה: "לא יבוא עמוני" וגו'. הרהר המגיד רגע קט ופתח ואמר:

גביר שידך את בתו. מאחר שמשפחת החתן גרה רחוק, קבעו, שה"תנאים" לאירושין ייערכו באכסניה באמצע הדרך. אבי הכלה הקדים לצאת כדי לקבל את המחותנים. האם אמורה הייתה לבוא לאחר מכן עם שאר בני הבית ועם מטעמים לשמחה. בשעה שישב אבי הכלה עם המחותן, בא אחד מבניו בריצה וקרא: אבוי לנו, אבא ! בדרכנו נתהפכה העגלה על כל אשר בה- על כל המטעמים, הדגים והבשר, היין. הכול! ונוסף על כך, אמא נהרגה בתאונה. שואל המגיד: הרי הבן הזה טיפש! עיקר האסון הוא מותה של האם. למה כל הסיפור שלו התחיל במטעמים, בבשר וביין ? באר המגיד: התורה הקדושה פותחת בלחם ובמים, ורק בסוף- "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך". הקללות שלו יכלו להעביר את ישראל מן העולם. עיקר הרשעה שלהם היו הקללות. לחם ומים טפלים לכוח הקללה שהיה לבלעם.

תירץ המגיד גם כן במשל:

יום אחד בא חוכר יהודי לישיבה וביקש מראש הישיבה: ברצוני להשיא את בתי לתלמיד הגון, בעל מידות טובות, למדן ומתמיד. אני מצדי מתחייב לפרנסו כל החיים. ואכן יצא השידוך.

למחרת ה"שבע ברכות", בשעת ארוחת שחרית, הגישו לחתן לחם שחור קשה. התאמץ החתן לנגוס בלחם. בערב שוב אותו לחם. וכך בכל יום. האברך התקשה לעכל את המאכלים וירד במשקל. כוחו נחלש, והחותן החל לצעוק עליו: מדוע אינך אוכל? הצעקות לא עזרו. שכר המחותן שני גויים בשכר, והם עמדו על גבו וכפו אותו לאכול, כששוט בידם. הם הצליפו בו בלי רחמים.

לילה אחד חמק החתן וברח בחזרה לישיבה. סיפר לראש הישיבה את כל הקורות אותו מלמחרת ה"שבע ברכות". למחרת בא המחותן לישיבה להחזיר את האברך. ראש הישיבה שאלו: מדוע אינך מפרנס אותו כמו שהתחייבת ? ענה החותן: הפסדתי, אין לי כסף, בקושי אני מצליח להשיג לו לחם. שמע זאת ראש הישיבה וצעק עליו: מחוצף שכמותך! לשכור שני גויים להכות אותו יש לך כסף, וקצת אוכל הגון אינך מסוגל לספק לו!

הסביר המגיד: "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים". ואם תאמר, שמא מחמת עניות הם נהגו כך, לא הייתה להם יכולת לכבד את שלוחם בלחם ובמים. מיד רואים שלשכור את בלעם היה להם די- "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך". ושם ידוע מה הייתה ההצעה הנדיבה לבלעם: "כבד אכבדך מאוד, וכל אשר תאמר- אעשה". כדי לקלל היה להם כסף מספיק לשלם לבלעם. שם היד הייתה פתוחה. ללחם ולמים- לא. סימן, שהם כופרים בטובה, שמגיעה לישראל.

הרי צריך להבין: מדוע עם ישראל זקוק בכלל ללחם ולמים שלהם במדבר. בארה של מרים הרי התגלגלה איתם, ומן ירד להם כל בוקר! הם- עמון ומואב היו מצאצאי לוט, שניצל בזכות אברהם אבינו מסדום. מצד הכרת הטוב, הם היו צריכים לכבד את בני אברהם, שעוברים בגבולם.

אומרים בעלי המוסר: עם שאינו מחנך את בניו להכרת הטוב- יש לו פגם במידות. אף שכבר עברו חמש מאות שנה ממהפכת סדום, הם לא זכרו להכיר טובה. עם ישראל אינו מעוניין בהם, אף לא בגרים שלהם.

לפי היסוד של המגיד ולפי דבריהם של בעלי המוסר, החטא שלהם היה שהם לא קידמו אותנו בלחם ובמים. "שכר את בלעם", רק מהווה ראייה, שהייתה להם יכולת כלכלית לספק לעם לחם ומים.

הרב יחזקאל שינפלד | כדורינט23/08/2015 07:25
חזרה
עבור לתוכן העמוד