הזכות לתת - ערב חג שבועות, ה'תשס"ט

ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ (רות א,א).
מבאר המדרש רבה: "כל מקום שנאמר "ויהי" - אינו אלא צרה. וכאן נאמר תרי "ויהי" – שתי צרות: "ויהי בימי שפוט השופטים", שהיה בה רעבון של תורה, דור ששפטו את שופטיהם. "ויהי רעב בארץ", שהיה בה רעבון ללחם. אמר אלימלך: הכול משכימין לפתחי – וברח". נשאלת השאלה: מילא הוא ברח מפני שהיה רעב ללחם. אלימלך לא רצה לפרנס את הרעבים. לצערנו, יש אנשים עשירים, שקשה להם לתרום לעניים. אלימלך היה ביניהם וברח.
אבל מה הפריע לו הרעב לתורה? הוא היה עשיר ותלמיד חכם. מה הבעיה לתת שיעורי תורה בבתי הכנסת ובבתי המדרש? מדוע לברוח בגלל זה??
אולי אפשר ליישב, שיש הבדל בין רצון ללמוד תורה, שברור שהרצון הזה חיובי מאד, וצריך לעודד רצון כזה, לבין רעב לתורה.
הרמב"ם מסביר בהקדמה לפרקי אבות את העניין של מידת האמצע בכל מידה, גם במידות טובות. קיצוניות היא תמיד גרועה. אפילו הרצון לתורה, כשהוא קיצוני כמו רעב הוא מסוכן.
לצערנו, רואים אנשים, שהרצון הכביר שלהם להצלחה גורם להם לרמוס חברים וקרובים בדרך שלהם לפסגה. הם מסוגלים לעשות דברים מסוכנים לעצמם ולסביבה.
ביהדות, על פי התורה, יש גבולות ברורים. דרך ארץ קדמה לתורה. אם נדייק בדברי המדרש רבה על רות - "דור ששפטו את שופטיהם". הרעב  שלהם לתורה גרם להם לשפוט את השופטים. אסור לדבר רע על יהודי אחר, קל וחומר לא על שופטים, על רבנים, או על דייני ישראל.
אלימלך היה גם גדול בתורה. הוא ברח מהתמודדות עם דור שמוכן לשפוט את שופטיו. אפשרי למסור שיעורי תורה ולפסוק הלכה, אבל להיכנס אחרי שיעור או פסק לפה הביקורתי של השומעים - זה דבר אחר.  קשה מאד לעמוד מול רעב, מול אדם שהשתוקקות שלו לדבר טוב הופכת אותו לקיצוני, שמסוגל להכול.

אולי אפשר לפרש בדרך אחרת. אלימלך היה קמצן, לכן הוא לא רצה לפרנס עניים. המידה של קמצנות נובעת מחוסר הרצון לעזור, וכאן מתברר החידוש - קמצן הוא לא רק בכספו ובזהבו, גם ללמד אחרים הוא אינו מוכן, גם למסור שיעור, ללמד תורה, לפסוק הלכה. הקמצן שואל את עצמו: למה אני צריך להתאמץ בעבור אחר? למה לי לתת מזמני בשביל הזולת?

מסופר על רבי חיים לייב, שהיה מכונה העילוי מסוסנוביץ. הוא היה רב בסמורגון. היה שם גביר אחד, שהיה קמצן מופלג, שהיה קשה ביותר להוציא מידו אפילו פרוטה לצדקה. פעם אחת הגביר ישב בבית הרב, והם דיברו על ענייני הקהילה. דרך אגב שאל הגביר: כבוד הרב, איך ענייני הפרנסה אצלך ? מילא – משיב לו רבי חיים לייב – אילו היו לי ארבעה–חמישה בעלי בתים כמוך, לא הייתה לי דאגת פרנסה. תודה רבה - אומר הגביר לרב. הגביר היה מרוצה מאוד מן המחמאה הזאת של הרב.
לא - מפסיקו רבי חיים-לייב, - לא הבנת את דבריי כראוי... רצוני לומר, אילו היו לי אך ורק ארבעה-חמישה בעלי-בתים קמצנים כמוך, לא הייתה לי דאגה בפרנסתי שלי. אבל הצרה היא, שיש לי מאתיים בעלי בתים כמוך !

מגילת רות פותחת במילה "ויהי". מבאר רש"י: "ויהי" אינו אלא צרה. הצרות של הדור באות בזמן שיהודים, שיש להם אפשרויות לתת, אינם נותנים לאותם היהודים, שחסר להם.
החידוש בפתיח של המגילה הוא, שהצרה היא גם הקמצנות לתרום כסף - ולא פחות חשוב - כשיש קמצנות לתרום זמן. מי שיודע ללמוד, צריך ללמד אחרים.
נתאר לעצמנו את גדולי ראשי הישיבות. הם כבר למדו את המסכתות הישיבתיות הרבה פעמים. הם מלמדים בחורים צעירים, שיכולים להיות נכדים או אפילו נינים שלהם. האם לא חבל להם על הזמן או אולי פחות מכבודם לרדת לרמה שלהם? האם לא עדיף, שהם ילמדו לעצמם, יחדשו חידושים ברמה הגבוהה שלהם? התשובה ברורה! מה יהיה על עולם התורה, על העתיד של תורת ישראל, ללא הדור הצעיר?! איך תעבור התורה מדור לדור אם לא ילמד דור לדור?
יהודי שיש לו - צריך לשמוח לתת למי שאין לו. שמחה גדולה היא וזכות עצומה לתת לזולת, לתרום לאחר.
הצער של תחילת מגילת רות התבטא בחוסר הרצון לתת, לתרום. הסוף של המגילה הוא תשובת המשקל - לעומת אלימלך שרוצה הכול לעצמו. באה רות המואבייה, בת של מלך מואב. חייה היו בבית מלוכה. היא הייתה נסיכה. לא חסר לה כל בגשמיות. אבל היא בוחרת באמת! היא עוזבת ארמון ודבקה בנעמי - "כי אל אשר תלכי אלך". רות מוותרת מעצמה, מוכנה לחיות חיי עוני, לחפש מתנות עניים – לקט, שכחה ופאה - בשדות יהודה, לפרנסתה.
בסופו של דבר, אלימלך שחשב את הכול לעצמו- הפסיד את הכול, כולל: בניו ורכושו. רות, לעומת זאת, שוויתרה מעצמה, מכל אשר היה לה - זכתה לגדולה. רות היא אם המלכות בישראל, ממנה יצא דוד מלך ישראל, וממנה יקום משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.

חזרה
עבור לתוכן העמוד