"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
בנוסף לארבע הקושיות יש עוד מספר שינויים בלילה הזה. למשל, על שום מה בכל החגים מיד לאחר הקידוש בוצעים את הפת ומברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", והלילה הזה מקדימים בכוס שני, ורק אחריו מברכים "המוציא"? שינוי גדול!
עוד קושייה: למה רק בלילה הזה מקפידים לשתות ארבע כוסות, אפילו עניים שבישראל?
מדוע אם כן בחר בעל ההגדה רק בארבע הקושיות השגורות בפי כל ילד וילדה בישראל כבר מראש חודש ניסן? ומדוע דווקא הקושיות האלו, כשיש עוד שינויים בלילה הזה, שדורשים הבהרה ונימוק?
מבאר רבי אליעזר אשכנזי: ארבע הקושיות הן כנגד ארבעת הבנים שבהגדה.
הבן החכם: הוא שקנה חכמה, מסתפק במועט. והוא שואל: למה הלילה הזה מטבילין שתי פעמים בזמן שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת? הבן החכם שם בחייו דגש על דברים רוחניים של חכמה. הוא אינו מבין את ההטבלות. בן זה בא לקבל מאביו דברי חוכמה, במיוחד בליל הסדר, שיש בו מצווה של "והגדת לבנך". הוא יודע, שצריך לאכול מצה. הוא למד גם, שמצווה לאכול מרור, ושצריך לשבת מסובין כבני חורין, אבל להתעסק בהטבלות – מדוע? האם לא עדיף לספר יותר ביציאת מצרים, הרי "כל המרבה לספר - הרי זה משובח!"?
הבן הרשע: הוא הוזמן לסעודה, הוא רצה לההנות מסעודת החג, הוא חומרי מאוד. לכן מפריע לו, שאין חמץ בסעודה. חודש שלם הכינו את הבית לליל הסדר, הדירו אותו מן המטבח ובכלל, עכשיו הוא הוזמן לסעודה, ואין פיתה 'לנגב' – קשה לו.
הבן התם: צריך שינוי בולט כדי להבין, שהלילה הזה שונה. רק כשאבא נותן לו לאכול כזית מרור, אחרי הברכה הוא טועם את המרירות ומתעורר לשאול: בכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה כולו מרור?
הבן הרביעי שאינו יודע לשאול: הוא אינו מבחין בשינוי המאכלים, הוא אינו חכם דיו להרגיש, שיש שינוי בלילה הזה. אבל כאשר בנוסף למאכלים המיוחדים גם משנים את סדר הישיבה, מקפידים לאכול בהסבה, והוא עדיין אינו שואל, רק אז מבין האב, שהבן הזה- ניטל ממנו כוח השאלה. והאבא צריך לפתוח לו.
היום אומרים רבני ישראל, כי לצערנו יש בן נוסף - הבן החמישי. הוא הבן שכלל אינו בא לסעודת החג, הבן שהתנתק ממסורת ישראל לגמרי. הבנים המדוברים אצל בעל ההגדה לפחות באים לשולחן, הבן החמישי הוא ה'תינוק שנשבה'. אותו צריך ללכת להביא מרחובה של עיר. בשביל הבנים האלה צריך פעילות חכמה.
ילדים שאינם יודעים אפילו פסוק אחד: "שמע, ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". הבנים האלה הם מטרה חשובה - להשיבם הביתה במקום שירעו בשדות זרים.
בראש השנה מקפידים גם לאכול דברים, שיש בהם סימנים, כמו שאמרו חז"ל: "סימנא מילתא". לכן לא אוכלים בראש השנה אגוזים. אגוז מסמן חטא, בגימטרייה. לעומת זאת, בפסח ב"ליל הסדר" מחלקים לילדים אגוזים. מדוע בפסח אין חוששים מחטא?
שמעתי תשובה מהרבי מגור, בעל ה"לב שמחה", שבראש השנה אנו חוזרים בתשובה מיראה - בגלל הפחד של הימים הנוראים. לעומת זאת בפסח אנו מקבלים עול מלכות שמים מאהבה - בזכות הניסים הגדולים. בתשובה מיראה כתוב, שהחטאים-הזדונות נהפכים לשגגות. לכן לא טוב לרמוז עדיין על חטאים, הן החטא לא נמחל לגמרי, התשובה מיראה היא בדרגה נמוכה יותר.
אבל בפסח, שהתשובה באה מאהבה, שעל תשובה כזו נאמר, שהזדונות נהפכים לזכויות- כאן אין בעיה לרמז על החטאים. הם אפילו נהפכים למצוות, לזכויות!
כששאלתי את השאלה הזו בפני מאזינים, שלמה מבני-ברק ענה, שבפסח נותנים את האגוזים לילדים, והם הרי תינוקות של בית רבן שלא חטאו. ומלול מת"א ענה, שליל הסדר הוא כידוע ליל שימורים, שבו כלל לא פוחדים.
חשבתי אולי להוסיף, שהלילה הזה הרי אחת המצוות היא לספר -"מגיד", על שום "והגדת לבנך". החובה של האבות לספר לכל הבנים. השם של חג הפסח אף הוא רומז לעניין. אמרו חז"ל, שמורכב הוא משתי מילים: פה סח. הפה צריך לדבר. ילד, שיבוא לשולחן בזכות "אגוזים וקליות", שהם ממתקי החג, לא נוותר עליו משום שאגוז רומז לחטא. וכדי לדבר ביציאת מצרים צריך לדאוג, שכל הבנים יבואו לשמוע, גם הבנים שנראים אובדים, גם האגוזים, הנדמים כקשים לפיצוח- לפתיחת הלבבות ולכריית האוזניים לשמוע ולקבל.
אולי גם דברי חז"ל, שנהגו לחלק אגוזים לילדים, שלא יירדמו, מרמזים על עניין זה, על אותם ילדים הרדומים מבחינה רוחנית, על אותם המנותקים – צריך להביא אותם ולגרום להם לחוות את יציאת מצרים כדי לחזק בהם את האמונה. לכן מכריזים בקול רם: "כל דכפין ייתי ויאכל", כולם שיבואו לליל הסדר. רוצים לספר לכולם, כי המטרה הסופית - "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". רוצים לזכות את כולם לבוא השנה להתחזק באמונה בליל הסדר, כך שבשנה הבאה נזכה כולנו לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בירושלים הבנויה.