לרוץ בצניעות ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מיישב איך היה מותר לכוהנים, שרצו לזכות במלאכת תרומת הדשן לרוץ על כבש המזבח. הרי חז"ל למדו מהפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו", שאסור אפילו לפסוע פסיעה גסה, כשעולים למזבח ● פרשת צו

"והרים את הדשן, אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח" (ו,ג). מבאר רש"י מה היה תפקידו של הכוהן במלאכת תרומת הדשן : "היה חותה מלוא המחתה מן המאכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש".

כיצד היו קובעים איזה כוהן יזכה בעבודה הזו? המשנה במסכת יומא עוסקת בשאלה. "בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם (כל כהן מבית האב של אותו יום, שרצה לתרום היה תורם). ובזמן שהן מרובין (במקרה שהיו כמה כהנים באים ביחד לתרום), רצין ועולים בכבש (של המזבח). כל הקודם את חברו בארבע אמות- זכה. (מי שנכנס ראשון לתחום ארבע האמות העליונות של הכבש, סמוך למזבח, זכה לתרום את הדשן). ואם היו שניהם שווים, הממונה אומר להן: הצביעו" (עושה גורל ביניהם).

איך הרשו לכוהנים לרוץ על כבש המזבח? הרי כתוב בפרשת יתרו: "ולא תעלו במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו", וחז"ל במכילתא דרשו מהפסוק: "כשעולה למזבח, לא יהיה פוסע פסיעה גסה אלא מהלך עקב בצד גודל". אם אסורה אפילו פסיעה גסה, ודאי שאסור לרוץ.

תוספות ישנים ותוספות הרא"ש מתרצים, שהאיסור לרוץ על כבש המזבח נאמר רק בזמן שעושים מלאכה. אבל המרוץ של הכוהנים היה לפני העבודה כדי לדעת מי יזכה לעבוד. ריצה כזאת מותרת, כי היא אינה חלק מהעבודה, רק הכנה לעבודה.

אולי אפשר להוסיף ביאור ולומר, שהכוהנים רצו על הכבש "עקב בצד אגודל". הרי כל האיסור של התורה הוא שמא - כמו שכתוב בתורה: "אשר לא תגלה ערוותך עליו", הן בזמן שרצים ומשתדלים במהירות האפשרית, הפסיעות הן גדולות, ויש חוסר צניעות. אבל אם רצים עקב בצד אגודל - אמנם ממהרים, אבל אין חוסר צניעות, וריצה כזו הותרה.

בספר "חובת הלבבות" מבוארת מהות המצווה של תרומת הדשן. הכתוב ציווה להרים את הדשן בכל יום, שהיא עבודה קלה שבעבודות, כדי שישפיל וייכנע לפני השי"ת. מהות העבודה היא אפוא לגרום לכוהן להכניע את עצמו להקב"ה.

"יקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קצורה בענייני תורתו לפני האלוקים ולפני בני אדם, ויבקש מאלוקים עזר ואומץ, ויניח הגבהות לכבוד הבורא, ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלוקים יתברך בין לבדו בין בתוך מקהלות בני אדם. כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדלות מעלתו: "והרים את הדשן". וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, להשפיל ולהסיר הגבהות מלבו". (חובת הלבבות, שער הכניעה פ"ו).

בעל ה"שפת אמת" הסביר, שיש בפסוק רמז על מהות תרומת הדשן. "והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח", הדשן נבלע במזבח. כך בכל הקורבנות הזכות של הקרבתם נבלעת, נותרת לאורך ימים ונזקפת לעם ישראל לדורי דורות. נעים זמירות ישראל בתהלים רמז לזכות הזו: "יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה" (כ, ד). הדשן, שנבלע במזבח, יעמוד ויעלה לישראל לזכות עולם.

לפי היסודות האלה אנו מבינים, שאמנם תרומת הדשן היא מלאכה קלה, אבל חשובה מאוד. הזכות שלה נבלעת במזבח ועומדת לתמיד. כדי לזכות בקיום המלאכה בשלמות צריך הכנה. כמו שכתב בעל "חובת הלבבות" - להשפיל ולהכניע את עצמו לפני השי"ת.

הנה באים מספר כוהנים מאותו בית אב, שזכו באותו השבוע לעבוד במקדש, והם רוצים לזכות בעבודה. אומרים להם: התחרו ביניכם, כדי לזכות במצווה. אמנם תרוצו, והראשון יזכה, אבל התחרות תהיה לפי ההלכה בצניעות. לפני שרוצים שהמזבח יבלע את הדשן, צריך לזכור, שכאשר עולים במעלות המזבח "לא תגלה ערוותך עליו". לכן עולים על הכבש עקב בצד אגודל, וככה אתם תרוצו בשיא הצניעות והקדושה, כדי שהזכות תהיה מושלמת ותעמוד בסופה של מלאכה לדורי דורות.

יהודי, במיוחד כהן, שעובד בבית הבחירה, צריך להקפיד בכל תנועותיו, הרי אפילו מחשבה יכולה לפגל ולפסול את הקרבן. גם כשרצים וכל אחד בתחרות מתאמץ לנצח, צריך לדעת שבענייני קדושה הכלל הראשון הוא לשמור על צניעות. לכן התחרות מותרת רק אם היא לפי ההלכה.

בשבוע הבא עלינו לטובה עסוקים בני עם ישראל בהכנות לחג הפסח. בזמן שרצים ומזדרזים לבער את החמץ, לנקות בביתי ולארגן, שבכל בית יהודי יהיו "מעות חיטים", צריך לזכור לנהוג בצניעות. אומנם העוסק במצווה פטור ממצווה, אבל אסור לעוסק במצווה לעשות באותו הזמן עברה.

לעתים עסוקים מאוד ורוצים להרבות ולהיטיב, אבל תוך כדי הדברים הטובים, פוגעים, פוגמים או מעליבים. על מצב כזה אמרו חז"ל: "מצווה הבאה בעברה".

ישבו יהודים אחדים בבית המדרש, וגבאי של צדקה אסף מעות בעבור "קימחא דפיסחא". הגבאי הוא איש נאמן ומסור, אבל אחד הנתרמים הוא יהודי, שהפסיד את הונו בימים אלה, ומצוי בעצמו במצב כלכלי קשה.

הגבאי לחץ ולחץ, והיהודי נדחק לתת תרומה נכבדה על חשבון בני ביתו.

צודק הגבאי, שהזמנים קשים, ולכן צריך להתאמץ ולאסוף, אך יש להבין ולהתחשב שמא לאותו יהודי עצמו אין אפשרות לתת, ולא בכדי מתחמק הוא, כביכול.

רצים על המזבח בצניעות! מצווה להתאמץ ולרוץ כדי לזכות במצוות נוספות, אך בל נדרוך או נרמוס אחרים בדרך, לא על חשבון אחרים! יש להתאמץ, שהמצווה תהיה מושלמת מכל הבחינות.