אדם וחוה ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר את הדימוי בין הקרבת קרבן במשכן, לבין יהודי שבא להתפלל לפני בורא עולם ● כשם שהמקריב חייב לדאוג לחזור בתשובה שלמה, להכניע את עצמו, כדי שהקרבן יעלה לרצון, כך בזמננו - חייבים להתכונן לפני שבאים להתחנן ולהתפלל לפני הקב"ה ● פרשת ויקרא
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א, ב).
רש"י מקשה, שהמילה "אדם" נראית מיותרת, וז"ל : "למה נאמר?- מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכול היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (ויקרא ב, ז).
שואל ה'חפץ חיים': הרי יש פסוק מפורש, שהקב"ה אינו חפץ בקרבן גזול, כמו שנאמר: "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" (ישעיה סא, ח). למה אם כן צריך דרשה נוספת מהפסוק בפרשתנו?
ומשיב: יש שני סוגי גזל - יש אדם שממש גוזל את חברו, לוקח מכיס חברו. יש מקרה, שהאדם נותן לרעהו, כי הוא חושב, שהוא אדם חשוב או צדיק או תלמיד חכם, ויש מצווה ועניין גדול לתת מנכסיו לתלמיד חכם. אם המקבל אינו צדיק ואינו חכם אלא הוא גונב את דעת הבריות, שחושבים שהוא צדיק או ת"ח, אבל האמת היא שיש הרבה תרמית ואחיזת עיניים במעשיו, גם מקרים כאלו הם בבחינת גזל או אבק גזל.
מהיכן לומדים, שגם באופן כזה אסור להשתמש לקרבן? מהדרשה בפרשתנו- אדם הראשון היה יחידי בעולם. אצלו הקרבן היה ללא שום חשש גזל, הן הכול היה שלו. גם אתם כשתבואו להקריב קרבן לה', תדאגו שלא יהיה שום צד ובחינה של גזל, שהקרבן יהיה נטו שלכם.
בשו"ת "שבות יעקב" (ח"א, סימן כ) הסתפק, האם מה שאמרו חז"ל: "מה שקנתה אשה- קנה בעלה" נאמר רק בישראל או שגם בבן נח הדין כך?
לכאורה, מה הספק? הרי אפשר להוכיח מהדרשה שלנו: בשעה שאדם הראשון הקריב את קרבנו, כבר חוה הייתה עמו בעולם, כמבואר במסכת עבודה זרה (ח, א). אם בבן נח לא נאמר הכלל, שמה שקנתה אשה קנה בעלה, איך רש"י אומר שאצל אדם הראשון לא היה שייך גזל, מפני שהכול היה שלו, הרי אולי היו דברים שחוה קנתה, ובעלה לא זכה בהם, כי הם בני נח.
אם רש"י הבין, שהכול היה של אדם הראשון, מוכח שגם אם חוה קנתה דברים אוטומטית, זכה בהם בעלה, אדם הראשון, כי גם אצל בן נח הבעל זוכה במה שקונה אשתו. לכן אין מציאות גזל בקרבנו.
אולי אפשר להסביר, שכל המושג, שאשה קונה נכסים ללא בעלה שייך בשלושה מקרים - או שהאשה לפני הנישואים קנתה נכסים או שבמהלך הנישואים היא ירשה דברים מקרוביה או שאחרים נתנו לה מתנות. במקרים האלה יש לדון אם הבעל זוכה מכוח הנישואים או לא. האם גם בבן נח נאמר הכלל ההלכתי שאומר: "מה שקנתה אשה קנה בעלה"?
חוה אינה שייכת בכל המקרים האלה. הראשון בעולם היה אדם הראשון. הוא זכה בכל! אחר כך באה חוה לעולם, והם היו לבד. לא היו לחוה הורים או קרובים, שהיא יכלה לרשת אותם, ולא היו אחרים, שיזכו רק לה, לכן רש"י אומר: "שהכול היה שלו".
תשובה נוספת חשבתי לומר. אין להוכיח לספקו של ה"שבות יעקב" מחוה. לחוה אמנם היה דין של בן נח, אבל הקשר בין חוה לאדם הראשון היה קשר מיוחד. היא הייתה "עצם מעצמיו, בשר מבשרו". כמו שכתוב בתורה: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג). גם אם בן נח רגיל אינו קונה את קניינה של אשתו, אדם כן קנה את חוה, כי הם היו בשר אחד. כמו אחד מאבריו של האדם. כמו שאם ידו של אדם קונה, ברור שהקניין שייך לכל אברי גופו של הקונה ולא רק לידו. לכן ברור, שאדם הראשון קנה גם דברים שקנתה חוה.
לפי התשובות, מובן היסוד של מרן ה'חפץ חיים': המציאות של אדם הראשון בעולם הייתה, שהכול היה שלו, ללא שום פקפוק וחשש גזל. יהודי, שבא להקריב קרבן לה', חייב לדאוג, שהקרבן לה' יהיה קדוש וטהור ללא שום חשש וברור, שללא שום חשש גזל.
הגאון מוילנה מסביר, שעיקר מטרת הקרבן היא שישבור האדם את רוחו הגבוהה וישפיל את גאוותו. על ידי כך הוא יזכה להיטיב את דרכיו ואת מעשיו וישוב אל ה'. אם אדם מקריב קרבן ואינו חוזר בתשובה, אין ערך לקרבנו. וכך אומר שלמה, החכם מכל אדם, במשלי: "זבח רשעים תועבה אף כי בזימה יביאנו".(כא, כז) כל שכן כשהקרבן גופא הוא חשש גזל או שבא מחשש עברה - אין "זימה" יותר מכך. מוסיף הגר"א: גם בתפילה שבאה במקום הקרבנות - אם התפילה אינה באה מתוך הכנעה, אם חלילה עומד יהודי ומתפלל ועדיין נשאר ברשעותו, תפילה כזו נחשבת "זימה". בעת התפילה יהודי צריך להיכנע ולעזוב את החטא, כמו בהבאת קרבן לה'.
היסוד שנלמד בפרשתנו מהמילה "אדם" הוא: כמו אדם הראשון שאצלו לא הייתה שום מציאות של גזל, גם לא מחוה, כך יהודי צריך להביא קרבן נקי מכל גזל וחטא. וכן הכלל בתפילה - איך יהודי יכול להצליח להתפלל תפילה זכה? רק תפילה שבאה בהכנעה ובזיכוך גדול.
לפי הדברים מובן מדוע חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה. הרבה הכנה צריך כדי לבדוק, שאין חשש חטא וחשש גאווה לפני שבאים לבקש מקודשא בריך הוא.
