כבוד החלש ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר מדוע אם אדון מכה את עבדו, והעבד מחזיק מעמד יום שלם ומת – פטור האדון מעונש, כי העבד נחשב רכושו. ולעומת זאת, אם העבד מת כתוצאה מהמכה, האדון ייענש וימות בסיף ●  מן התשובה אנו למדים מוסר לדרך ארץ בהנהגה עם בני אדם ● פרשת משפטים

"וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו- נקום יינקם" (ימות בסייף).

"אך אם יום או יומיים יעמוד- לא יוקם, כי כספו הוא" (כא, כ-כא).

מבאר רש"י, שהפסוקים עוסקים באדון שמכה את עבדו הכנעני, שכן רק על עבד כנעני אפשר לומר בסוף הפסוקים: "כי כספו הוא". וכך מסביר רש"י: "מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית". ממשיך רש"י ומקשה: "והרי היה בכלל "מכה איש ומת" (לעיל פסוק יב)? אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל – להיות נידון בדין יום או יומיים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת – פטור".

א"כ החידוש באדון שמכה את עבדו או את שפחתו הכנעניים הוא ביחס לעומת אחרים- שאם העבד או השפחה אינם מתים מיד, אלא שורדים לפחות עשרים וארבע שעות, האדון פטור ממיתה, לעומת אחרים שחייבים, גם אם העבד החזיק מעמד זמן ארוך אחרי המכה, ומת.

הדברים צריכים ביאור: מה נפקא מינא מתי העבד מת? התורה מבארת, שהעבד שייך לאדון כמו הכסף של האדון. אם העבד נחשב רכושו של האדון, הרי לכאורה, בכל מקרה האדון שמכה או פוגע ברכושו- פטור, גם אם העבד מת מיד. ואם יש הבדל בין רכוש של כל סוגי בעלי החיים לעומת עבד או שפחה, שהם בכל אופן דרגה גבוהה יותר, שהרי הם מדברים- למה האדון פטור אם העבד החזיק מעמד יום או יומיים אחרי המכה?

אולי צריך לבאר, שמעמדם של העבד או של השפחה הכנעניים הוא מעמד ביניים. מצד אחד, לומדים חז"ל ממה שאמר אברהם אבינו בהליכה לעקדת יצחק – "ויאמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור" (כב, ה) - עַם הדומה לחמור, יש דמיון בין החמור לבין הנערים, שהם נחשבים לרכוש של האדון. אבל התורה קובעת בפרשתנו גדר: אדם שהורג אדם, חייב מיתה, כמו שכתוב בפרשתנו: "מכה איש ומת, מות יומת", וכאן אכן אין הבדל מתי מת המוכה.
עבד אמנם נחשב רכוש, אבל אסור לפגוע בו סתם כך. אסור להרוג אותו.

מצד שני, מותר לחנך אותו. הגמרא אומרת: "עבדא בהפקירא ניחא ליה" – העבד נוח לו חיי הפקר. אם האדון רוצה ליהנות מעבודת העבד, צריך לדעת לדרוש, לחנך ולהעניש. אם האדון מכה את עבדו, והעבד מת מיד, סימן, שהמכה הייתה מכת מוות. מכה אכזרית, שמטרתה לא לענוש אלא לפגוע. והתורה אוסרת לפגוע באדם, אף אם הוא שייך לאדון.

אם העבד ממשיך לחיות, לפחות מעת לעת, דהיינו: עשרים וארבע שעות, כאן כבר יש צד לומר, שהאדון התכוון לחנך לציות לעבדות. לכן האדון לא יומת בעוון מיתת עבדו. לכן גם אדון שמכה את עבדו, והעבד הפסיד כתוצאה מאותה מכה אחד מעשרים וארבעה איברים- עין או שן וכיו"ב, העבד ייצא מיד לחירות.

התורה מלמדת אותנו מוסר. לגבי עבד עברי הדרישות מהאדון הן רבות עד שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי כאילו קנה אדון לעצמו". גם בעבד כנעני, שנחשב רכוש של אדונו, צריך להבדיל בין חמור לעבד. אין רשות להכות יתר על המידה, עד כדי כך שהאדון יכול להיענש בעונש החמור, שבית דין בסופו של דבר יהרגו אותו בסייף.

פרשת משפטים באה מיד אחרי פרשת יתרו – פרשת מתן תורה. אחד ההדגשים בפרשה על הלכות עבדים: עבד עברי ועבד כנעני. עם ישראל, שסבל מעבדות כל כך קשה במצרים, צריך להבין, שהמוסר היהודי מחייב להתנהג אחרת גם עם עבד. אמנם שילמת עליו ממיטב כספך, ואכן העבד הכנעני נחשב שייך לאדון לעולם, אבל בתנאי שלא תתאכזר אליו. אם התורה הקדושה דורשת להתנהג בעדינות עם עבד, במיוחד עבד עברי, קל וחומר איך התורה דורשת מאיתנו להתנהג עם יהודי אחר עד הדרגה הגבוהה של "ואהבת לרעך כמוך".

מספרים על רבי זושא מאניפולי, שרצה לנסוע לרבו, וחשב איך להחביא שטר של 10 רייניש שהיה לו. פתח הרב את ספר התנ"ך שלו והחביא את השטר ליד הפסוק "לא תגנוב", הרי ברור שיהודי לא יגנוב מול אזהרה של התורה. כשחזר הרב, התברר לו שהשטר נלקח. בחיפוש נוסף נמצא שטר של 5 רייניש ליד הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". אמר הרבי, שחי בעניות: הגנב צדק ממני. הרי הוא מסכן, זקוק היה לכסף, והנה הוא בכל זאת השאיר לי חצי.

המידות הטובות של יהודי נמדדות מול אנשים, שהם חלשים ממנו. גם מול עבד כנעני צריך לדעת מה אסור לעשות, אף שלפי ההלכה נחשב הוא לרכוש של האדון.