צער מוחשי ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר איך מדת הרחמים קיצרה את גלות מצרים מארבע מאות שנה למאתיים ועשר שנים, ולמה מנו את השנים מלידת יצחק, הרי יצחק לא גלה מישראל ● פרשת בא

"והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (יב, ו).

מבאר רש"י: "זהו לשון ביקור, שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציווה כן בפסח¯דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר: "הרי הוא אומר- "ואעבור עלייך ואראך והנה עיתך עת דודים" (יחזקאל טז, ח). הגיעה שבועה, שנשבעתי לאברהם, שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהן כדי שייגאלו, שנאמר: "ואת עירום ועריה", ונתן להם שתי מצוות - דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר: "מתבוססת בדמייך" - בשני דמים".

לכאורה, בברית בין הבתרים אין התניה של קיום מצוות. אם אכן הגיע הזמן, למה צריך לדרוש מישראל לקיים מצוות? ואם לא הגיע זמן הגאולה, מה יועילו המצוות?
אולי אפשר לומר, שאכן לא הגיע הזמן, שהרי בברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", ועברו מירידת יעקב ובניו למצרים רק מאתיים ועשר שנים. בזכות המצוות עם ישראל זכו להקדים את הגאולה. גם שבוע אחרי יציאת מצרים, ערב קריעת ים סוף, אמרו מלאכי השרת על עם ישראל, שהם עובדי עבודה זרה – "הללו (ישראל) עובדי עבודה זרה, והללו (המצרים) עובדי עבודה זרה."

כדי לפדות את יתרת הזמן היינו זקוקים לדם של מצוות, לדם של מסירות הנפש, דם הקרבן. במצרים הצאן היה עבודה זרה, והנה יהודים לקחו שה לבית וקשרו את הע"ז המצרית למיטה למשך ארבעה ימים. בא המצרי ושואל: למה אתה פוגע בע"ז שלי? עונה לו היהודי, שהוא עדיין עבד במצרים: אני הולך לשחוט את השה הקדוש שלך, כי הקב"ה ציווה להקריב קרבן פסח ולעשות ברית מילה לכולם, כולל מבוגרים. ממש מסירות הנפש לקיום מצוות!

הקב"ה אמר, שגלות מצרים תהיה ארבע מאות שנה, וישראל היו בגלות מצרים רק מאתיים ועשר שנים. מבאר רש"י בחומש בראשית את הפסוק בברית בין הבתרים- "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (טו, יג) : "משנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה".

מה הקשר בין לידת יצחק להתחלת גלות מצרים, הרי דווקא יצחק היה האב היחידי, שלא ירד מעולם מהארץ, בוודאי לא למצרים?!

חשבתי לומר, שעד שנולד יצחק, הנבואה של הקב"ה לא הייתה מוחשית. אמנם אברהם אבינו האמין, אבל אדם ללא בנים, כמו שאברהם אומר פסוקים אחדים קודם לכן - "ויאמר אברם: ה' אלוקים, מה תיתן לי, ואנוכי הולך ערירי, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר?" (טו, ב). כאשר אין לאברהם ילדים, ואומרים לו: זרעך יגלה למצרים, הוא אינו מרגיש את הכאב של הגלות, שכן היורש שלו באותו המעמד הוא בכלל האחיין, לא זרעו. אבל ביום לידתו של יצחק, כאן כבר יש זרע, יש בן. יש זרע, שעתיד לרדת לגלות. אם כן כאן מתחילה הגלות, כי כאן הכאב מתחיל להיות מוחשי.

השמחה הגדולה של הלידה, של ההמשכיות של האומה היהודית, מלווה בצער של הנבואה, ש"גר יהיה זרעך", ולא סתם גר אלא "ועבדום ועינו אותם".

הצער של אב האומה נחשב כתחילת הגלות. בהמשך הצער של יצחק ושל יעקב נחשבים כחלק מאותן ארבע מאות שנה של גלות מצרים. אבל כדי להחשיב את  הצער של האבות לגלות של הבנים, צריך דם של מצוות, דם של מסירות הנפש, כדי שמידת הרחמים תחשיב אותן שנים- כחלק מהגלות של עם ישראל.
מגלות מצרים אפשר ללמוד לגלות הארוכה, שבה אנחנו נמצאים.

שני אופנים לגאולה: יש בעיתה ויש אחישנה.

יש זמן, שבו בכל מקרה ניגאל. אבל יש אחישנה - אם נמסור את הנפש לקיום מצוות, מידת הרחמים תתגבר ותמצא את הדרך להחיש ולמהר את הגאולה, לקצר את הזמן, כשם שמידת הרחמים קיצרה את גלות מצרים - מארבע מאות שנה למאתיים ועשר שנים.