לזהות אדם בקולו ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר שיוסף דיבר עם האחים בלשון הקודש כדי להוכיח להם, שהוא סלח ומחל להם על מכירתו. דווקא בשפה, שהם רגילים היו לדבר, ניתן להבחין במצב רוחו האמיתי בזמן הדיבור ● פרשת ויגש

"והנה עיניכם רואות, ועיני אחי בנימין, כי פי המדבר אליכם" (מה, יב).

יוסף מזכיר את בנימין בנפרד, והרי כל האחים כלולים במילים "עיניכם רואות", כולל בנימין? מבאר רבי אלעזר במסכת מגילה טז, ב: "אמר רבי אלעזר (כך) אמר להם (יוסף לאחיו:) כשם שאין (כעס) בלבי על בנימין אחי, שלא היה במכירתי, כך אין בלבי (כעס) עליכם. כי פי המדבר אליכם, (אמר להם יוסף) כְּפִי כן לבי".

(שדורשים, שאין בלבי כעס עליכם, כי פי כמו לבי. הפה והלב בדעה אחת למחול ולסלוח לכם על המכירה). רש"י מוסיף ביאור בפרשת השבוע: "כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש", כלומר: בזכות שיוסף דיבר עם האחים בלשון הקודש הם משתכנעים, שיוסף מחל להם על המכירה.

צריך להבין מהו הכח של לשון הקודש, שבזכותה האחים צריכים לדעת, שיוסף אכן כבר אינו כועס על המכירה שלו.

המשנה במסכת גיטין פוסקת: "הכול כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש, שוטה וקטן וסומא (עיוור) ועובד כוכבים". מקשה הגמרא: "בִּשלמא (מובנת ההלכה), חרש, שוטה וקטן (שהם פסולים להיות שליחים להביא גט) דלאו בני דעה נינהו (הם אינם בני דעה, לכן לא סומכים עליהם.) עובד כוכבים נמי, דלאו בר היתירא הוא (משום שאין הלכות גיטין נוהגים בעובדי כוכבים, ויש כלל, שאין אדם יכול להיעשות שליח בדבר, שאינו יכול לעשות בעצמו). אלא סומא אמאי לא?  (=אבל מדוע סומא פסול להיות שליח?)

מתרצת הגמרא: אמר רב ששת, לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו, כלומר: העיוור אינו יודע אם הבעל הוא שנותן לו את הגט, והאשה היא שמקבלת ממנו את הגט, יש חשש שמא יטעה השליח וייתן אחד מן השוק גט לאשתו של אחר.

מקשה הגמרא על התירוץ הזה: מתקיף לה רב יוסף, היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? (לטענה, שסומא אינו מבחין בזהותם של אנשים בוודאות - איך עיוור חי עם אשה, ואיך בעל חי עם אשתו בלילה בחושך, הרי יש חשש, שהוא יחיה עם אשה אחרת שאינה אשתו) אלא בטביעות עינא דקלא (על ידי הכרת קולה של אשתו). הכא נמי בטביעות עינא דקלא (העיוור - גם בשליחות יכול להכיר את הבעל ואח"כ את האשה - על ידי טביעות הקול שלהם).

אלא אמר רב יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן דרעי למימר "בפניי נכתב ובפניי נחתם" (כאן במשנה מדובר בשליח, שמוליך גט מחוץ לארץ לארץ ישראל, שיש דין, שהוא חייב לומר "בפניי נכתב ובפניי נחתם", והעיוור אינו יכול לומר, שהוא ראה את הכתיבה והחתימה של הגט). עד כאן דברי הגמרא.

הדברים, שאנו למדים מהגמרא, שאדם מזהה אנשים קרובים גם על ידי טביעות קול. לכן עיוור יכול להיות שליח להולכה של גט. רק אם הגט בא מחו"ל, יש בעיה לומר "בפניי נכתב ונחתם".

משמע מהסוגיה, שיש כוח לקיבוע זהות ברורה של אנשים על ידי שמיעת הקול בלבד.

שמעתי בשם אחד מגדולי האדמו"רים, שבנימת הקול אפשר להבחין האם הדובר כועס או רגוע, האם הוא לחוץ או לא.

לפי הדברים, יוסף עבר לדבר עם אחיו בלשון הקודש, הלשון, שהם היו רגילים לשמוע אותו בבית יעקב. כך שמלבד ההוכחה, שהוא אכן אחיהם, כי את קולו הם מכירים. הוא מוכיח להם, שאינו כועס עליהם. הוא מדבר בנחת, רגוע, בלי שגיאות ובלי גמגום. רק בשפה שהם היו רגילים לשוחח איתו הם יכלו להבחין בדקויות האלה.

כך מוכיח להם יוסף, שאכן פיו ולבו שווים, שאין לו בלבו - לא על בנימין, שבוודאי אינו אשם במכירה, הרי בנימין היה בבית אבא בזמן המכירה, וכך גם אין לו בלבו עליהם שנאה.

רואים בחז"ל, שקולו של האדם מזהה אותו בעיני מכיריו, גם כשלא יכולים לראות אותו. הנה יצחק, שהיה עיוור, אומר: "הקול- קול יעקב, והידיים- ידי עשיו". יצחק מזהה את קולו של יעקב, לכן הוא חושד ביעקב ומבקש למשש אותו- "ויאמר יצחק אל יעקב: גשה נא ואמושך, בני, האתה זה בני עשו אם לא" (כז, כא).

הרשב"ם עומד על העניין, שלפי הקול יצחק יכול לדעת בבירור, שמדובר ביעקב, וזו לשונו: "לפי שתאומים היו, היו קולן דומה קצת זה לזה, ולכך טעה יצחק בקולו, מאחר שמצאו איש שעיר על צווארו".

וכך אומר התנא: "תניא היה רבי מאיר אומר: בשלושה דברים אדם משתנה מחברו- בקול, במראה, ובדעת" סנהדרין (לא, א). כמו שמראה של אדם משתנה בין זמן של כעס לבין זמן של שלווה, כמו שדעתו של אדם משתנה בין זמן של רוגז לזמן של רוגע, כך קולו של אדם משתנה בין הזמנים.

אומר יוסף הצדיק לאחיו: הנה אני מדבר אתכם בלשון הקודש, כדי שתבחינו שאיני כועס עליכם, כי הכול נעשה בגזרתו של הקב"ה.