"מצוות חנוכה-נר איש וביתו, והמהדרין- נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין- בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כ"א ע"ב).
וממשיכה הגמרא ומביאה מחלוקת "אמר עולא פליגי ביה תרי אמוראי במערבה"- מה ראו בית שמאי לומר כך, ומה ראו בית הלל לומר כך. והרחיבו בדבר המחלוקת בין ב"ש וב"ה כדי לברר איך אכן צריכים המהדרין מן המהדרין לנהוג במצוות נר חנוכה.
תמיהה מעניינת נתמה ונשאל: מה ראו גדולי עולם להיחלק ביניהם כה, בדבר הידור מצוות נר חנוכה? מצווה שעיקרה מדרבנן, שהלא כל הנס המפורסם הזה נתקיים בימי בית שני. ובכלל, באלו מן המצוות מצאנו בירור דינים והלכות לגבי דרך הקיום למהדרין? ועוד מושג חדש נתגלה לכל- המהדרין מן המהדרין??
האדמו"ר הראשון לבית חסידות גור, בעל ה"חידושי הרי"ם" זצוק"ל, מתאר את אופן הנס הגדול: בשעה שמצאו החשמונאים את פך השמן, חילקו את השמן לשמונה ימים, הוא הזמן שדרוש להכנת שמן חדש בטהרה הראויה, כדי לדאוג לכך שהשמן המועט שנמצא, יספיק לדלוק כראוי בכל יום משמונת הימים, הכינו פתילות דקות במיוחד. נעשה נס, והפתילות הדקות יצרו שלהבות גדולות ויפות כשל פתילות עבות, ודלקו כיאות ביופי ובהדר, משך כל שמונת הימים.
עפ"י דרך זו נבין, כי רצו החכמים לאפשר הדלקה מהודרת למהדרין, ואף למהדרין מן המהדרין, כפי דרכו של הנס, שנעשה בהידור.
אפשר להמשיך ברעיונו של ה"חידושי הרי"ם", כי מהדרין במצווה משום שנעשה הנס בהידור, אך יש לראות את נס ההדלקה משך שמונה ימים באופן שונה.
מפרשים רבים סוברים כי השמן שנמצא בפך השמן הקטן, היה שמן של מנחת החביתין, כך ניתן להבין עפ"י הפשט מדוע היה בו חותם כהן גדול, הלא אם לא כן, מדוע לא היה חתום כרגיל בחותמו של גזבר המקדש? וכי הכהן הגדול היה אחראי לשמנים? וכי לא היה הגזבר האחראי להם?אלא טרח הכהן הגדול להטביע את חותמתו האישית, כפי אשר מלמדת אותנו המשנה במנחות (פ"ד מ"ו) בעניין מנחת החביתין: "חביתי הכהן גדול לא היו באין חצאין, אלא מבין עשרון שלם וחוצאו, מקריב מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים". הכהן הגדול היה צריך להביא מביתו את העשרון למנחה, והיה חוצב אותו, את חציו האחד היה מקריב בבוקר, ואת חציו הנותר- בין הערביים. מה דין חצי עשרון השמן שנותר לערב אם בצהריים מת הכהן הגדול- הדין שיש לשרוף את הנותר. הכהן החדש שנמשך בצהריים לכהונה הגדולה, אינו רשאי להשתמש באשר הכין קודמו בביתו שלו, אלא צריך להביא עשרון חדש מביתו שלו, עליו להכין מידה כפולה , לחצותה, להקריב חציה האחד בין הערביים, ואת חציה הנותר- לשרוף. אין לו להשתמש בה למחרת היום שכן למחרת בבוקר עליו להביא עשרון, דהיינו, מידה כפולה של מנחת חביתין לחלקה לשני חצאין ולהקריב חצי בבוקר וחצי בערב. והמשנה מסיימת "נמצאו שני חצאין קרבין ושני חצאין אובדין".
עוד יש לתת את הדעת למשנה ה' בפרק " כל הקורבנות": "זך כתית למאור ואין זך כתית למנחות". רק בשמן שהיה מיועד למאור, למנורת הזהב, היה דין זך. שמן המנחות לא הוצרך להיות זך במיוחד. כיצד איפוא השתמשו בו החשמונאים למאור למנורת המקדש? הכהן הגדול הידר! הכין את שמן מנחת החביתין באופן שיהיה זך. כדי ליידע זאת למנוע ערבוב בין השמן שנועד לחביתין, שהפעם זך הוא, ובין השמן שנועד למאור שמחובתו להיות זך תמיד, הטביע הכהן הגדול את חותמתו האישית, ולא זו בלבד, אלא, כפי אשר נוכחים אנו מסיפור היסטוריית התקופה, היה שמן זה מבודד ומפורד מכל שאר שמנים שבמקדש, כדי שידעו איזה השמן הביא הכהן הגדול מביתו, לחביתין.
עתה נבין מדוע מפורטים מעשי החשמונאים אחר ניצחונם את היוונים, מודגש כי "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן". בדקו האם יכולים הם להשתמש בו למאור ולמנורה, ומצאו- כי בזכות הידורו של הכהן הגדול שטרח לשמן זך אף בעבור מנחת החביתין, ודאג לחתום את חותמו עליו בצד, בזכות ההידור זכו להדליק את המנורה, ונעשה הנס ודלה למהדרין בזכות ובטהרה.
מפורסמת ביותר היא שאלת ה"בית יוסף" למה מדליקים נר ביום ראשון של חנוכה. הרי ליום הראשון היה שמן, כמבואר בגמרא בשבת (דף כ"א ע"ב) "ולא היה בו אלא להדליק יום אחד", והנס נתקיים בשבעת הימים שלאחריו. גדולי עולם פלפלו ןיישבו קושיה זו בתירוצים מתירוצים שונים ורבים. כפי כל האמור לעיל ניתן ליישב זאת כך: אמרנו כי בפך השמן הייתה כמות של שמן לעשרון בעבור מנחת החביתין, מהי מידת שמן לעישרון? הגמרא במנחות (דף נ"א ע"א) מבארת "נאמר כאן שמן ונאמר להלן שמן- במנחת נסכים- מה להלן שלושת לוגין לעישרון אף כאן שלושת לוגין לעישרון", בכל יום היה הכהן הגדול זקוק לשלושה לוגין שמן בעבור הקרבת מנחת החביתין.
לאיזו כמות שמן נזקקו החשמונאים בעבור הדלקת המנורה? הגמרא במנחות (דף פ"ח ע"ב) אומרת "אמר ליה רבי שמעון ברבי שבו היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר", כלומר, בכל קנה במנורה יצקו חצי לוג שמן. במנורה כידוע שבעה קנים, אם בכל קנה יצקו חצי לוג הרי שבסך הכול היה צריך בשלושה לוגין וחצי עבור הדלקת המנורה, נוכחנו לעיל כי לשמן מנחת החביתין היה צריך שלושה לוגין לעישרון, ואמרנו כי רבים מהמפרשים מבהירים כי פך השמן שנמצא נועד למנחת החביתין. כיצד, איפה, הספיק למאור המנורה, הלא חסר חצי לוג שמן?
למפרשים כי הפך הכיל שמן למנחת החביתין, קשה הגמרא בשבת האומרת שהשמן הספיק ליום אחד. ברור הוא שכמות השמן הייתה מדויקת, שהלא- כאמור לעיל בדין כהן גדול שנמשך בצהריים, היה הכהן הגדול מכין שלושה לוגין לעולם, לא יותר ולא פחות, הגם שהיו אובדין ונשרפין.
ליישוב חוסר בהירות זה, נביא את האמור בספר "מועדים בהלכה" להרבה זוין. מובא שר' ישעיה פיק והנצי"ב נחלקו איך לגרוס בשאילתות, בדבריהם מצוטטת גירסתינו בגמרא ב"שבת" שלא הספיק אלא ליום אחד, ברם גירסא אחרת אומרת ולא הספיק אפילו ליום אחד. עפ"י גירסא זו יישבנו כל סתירה וכל קושי בדבר חגיגת הנס ביום הראשון, שכן השמן שבפך לא הספיק למאור המנורה אפילו ליום אחד, וכדברינו לעיל משום שהוכן לחביתין והכיל שלושה לוגין בלבד, ובכ"ז היה נס וכמות שלושת הלוגין הספיקה לכל קני המנורה בהוד וביקר.
גם בהערות שם מובא בשם האשכול, שהיה אחד הראשונים, כי הגירסא היא אפילו ליום אחד. גירסא זו מתמיהה מאד להנחה, כי מדובר בשמן מנחת החביתין, שאם היה הפך מיועד למאור המנורה, הרי בוודאי היו מוכנים בו שלושה לוגין ומחצה, והיה מספיק לפחות ליום האחד, אך היות שהיה מיועד לחביתין, והוכן ע"י הכהן הגדול בחותמתו והונח בצד על כי היה זך ומהודר- בכל אופן לכתחילה לא הספיק אפילו ליום אחד שכן היה חסר חצי לוג ונעשה נס והספיק לכל קני המנורה.
הגמרא בשבת ממשיכה ומספרת "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". מגמת היוונים הייתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", הרשעים באו לבית המקדש במגמת הפגיעה בּקדוש לעם ישראל. היוונים לא רצו להחריב את הבניין, לא מצאו עניין בשריפת ההיכל, רק בקשו לפגוע בתורת ישראל, להכחיד את חוקי ישראל, לכן בהיכנסם להיכל חיפשו אחר מקום השמנים, ומיהרו לטמאם, בכך ניסו למנוע את עבודת הקודש כפי חוקי התורה.
משום כך הובילו חשמונאי ובניו את ישראל במסירות נפש מהודרת במיוחד, למען תורת ישראל, למען לא יעברו ישראל על דתם ויישארו ברוחניותם. לפיכך הייתה דאגתם בראש מעייניהם להדליק את נרות המקדש, להיטהר בעצמם, ולעשות שמן בטהרה. לפיכך בדקו והדרו במאמציהם כדי למצוא שמן טהור ולקיים על ידו את תורת ישראל.
ולפיכך ראו בית הלל ובית שמאי כל אחד בדרכו, להבהיר כיצד נשתדל במצווה למהדרין, ולמהדרין מן המהדרין, בדקדוק, במסירות ובהידור. ויהי רצון שנזכה ב"ב להיות מן המהדרין מן המהדרין בהדלקת נרות המקדש בטהרה בהיכל בירושלים הבנויה.
