למי הבחירה ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר שיש חילוק הלכתי בין יהודי, שנופל לבור מלא נחשים ועקרבים, לבין צדיק גמור, שנופל לאותו הבור, כי "לא הערוד ממית אלא החטא ממית" ● הדבר תמוה: הרי ליוסף נעשה נס כדי שלא יחטא!

"ויאמר אליהם ראובן: אל תשפכו דם. השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו בו, למען הציל אותו מידם" (לז, כב).

מקשים המפרשים: איזו הצלה יש כאן, הרי הבור היה מלא בנחשים ובעקרבים, כמו שביאר רש"י עפ"י הגמרא במסכת שבת: "והבור ריק, אין בו מים" לז,כד - "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו." מהי אפוא ההצלה בהשלכה אל בור אשר כזה?!

מיישב ה"אור החיים" הקדוש:  "פירוש, לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה. מה שאין כן חיות רעות - לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו "ויצילהו מידם", פירושו: מיד הבחירה". ראובן מנע והציל את האחים מלהרוג את יוסף, אבל מן החיות - הן תוכלנה להרוג רק אם מגיעה לו מיתה. אם החלומות אמת, והוא צדיק - הוא יחיה. לכן הדגש בפסוק "למען הציל אותו מידם", אדם יכול להרוג גם חבר, שלא מגיע לו למות. זאת הבחירה של האדם. לעומתו, החיות - אין להן יכולת לפגוע במי שלא מגיע לו למות.

במסכת יבמות קכא, א למדנו על יהודי, שנפל לבור מלא נחשים ועקרבים, ושני עדים מעידים על הנפילה ועל הבור, שהוא מלא נחשים ועקרבים, אבל הם אינם יודעים מה קרה ליהודי בתוך הבור. עצם הנפילה לבור כזה מספיקה לקבוע בוודאות, שיהודי נפטר, ועל סמך העדות הזאת מתירים לאשתו להינשא לאחר.

נשאלת השאלה: אם לפי דברי ה"אור החיים" נחשים ועקרבים אינם הורגים אדם, שלא נגזרה עליו מיתה, אולי היהודי שנפל לבור - לא נגזרה עליו מיתה, ולכן הנחשים והעקרבים לא יוכלו להרוג אותו? מדוע מתירים לאשתו להינשא ולא חוששים, שהבעל ייצא חי מהבור, כמו שיוסף הצדיק יצא חי מבור כזה??

אפשר אולי ליישב על פי הגמרא במסכת ברכות לג, א: "תנו רבנן: מעשה במקום אחד, שהיה ערוד, והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו-לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו עפ"י החור. יצא (הערוד) ונשכו, ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו, בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם, שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד, שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".

מבארים את הגמרא, שכל חיה מזיקה, כמו ערוד,יכולה להרוג רק אדם שמגיע לו למות. רבי חנינא ידע, שהוא נקי מכל עוון, לכן רק הוא לא חשש מהערוד. כוונתו של רבי חנינא הייתה ללמד את יושבי בית המדרש, שאין צריכין לפחד מהערוד אלא לפחד מעברות שבידם.

כל אנשי המקום פחדו לעבור בדרך של הערוד. רק צדיק גמור, כמו רבי חנינא, העז לבוא לשם ולהרוג את המזיק, את הערוד.

לפי היסוד הזה מובנת הגמרא ביבמות - אדם רגיל, שנופל לבור מלא עקרבים ונחשים, אחת דינו למיתה, הרי אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא. לכן כל תושבי המקום פחדו מאותו ערוד. רק צדיק גמור אינו פוחד.

ראובן ידע, שיוסף הצדיק - אין לו שום חטא, חוץ מהוצאת דיבה על האחים. יוסף טען, שהוא סיפר לאביו כדי לחנך אותם ולא כדי לקנטר או לפגוע בהם.

הרבי מאמשינוב  זצ"ל הסביר, שיוסף התנהג עם יעקב, כמו שתלמיד מתנהג עם גדול הדור. לגדול הדור מספרים הכול, כדי שהגדול יתפלל על החוטאים. יעקב אבינו הבין, שכל כוונתו של יוסף היא רק לטובה, לכן הוא אהב אותו. האחים הגיבו אחרת. אומר ראובן: אם יוסף צודק, וכל מטרתו היא לטובה, הוא צדיק גמור, וודאי לא פחות מרבי חנינא בן דוסא, וצדיק כזה - נחשים לא יהרגו אותו.

הגמרא ביבמות מדברת על יהודים רגילים, שאם יהודי נופל לבור מלא נחשים ועקרבים, הרי ברור, שיש לו איזה חטא או עוון. לכן ברור, שהוא ימות.

אם הדברים נכונים, יש חילוק הלכתי בעניין: אם לבור ייפול צדיק גמור, כמו יוסף הצדיק או כמו רבי חנינא, אכן האשה לא תותר להינשא על סמך עדות כזו, שכן יהודי בלי חטא לא יינזק מחיות רעות, אין להן רשות לפגוע בו, שהרי לא הערוד ממית אלא החטא ממית.