בימים אלה, שבין כסה לעשור, ימים של "קראוהו בהיותו קרוב", מרבים הכול בתפילה, נוסעים להשתטח על קברות צדיקים, מזילים דמעות על ספר התחינות, גומרים את ספר התהלים (פעמיים 150 פרקים כנגד כפר = 300) ומוסיפים קטעי תפילה מיוחדים.
ננסה לצייר בפנינו את התפילה במבט של זר.
אדם נכנס למרכול, נוטל עגלה ומתחיל לגלגלה בין טורי המצרכים. בתוך כך הרי הוא מעמיס מוצרים על גבי מוצרים, בורר בין המשובחים, בוחר את המעולים, את היקרים, אינו בודק מחירים אלא מסיר מן המדפים ומוסיף ומגביה את מטענו – דגים, בשר, פירות, ירקות, חטיפים, קפואים, וכולי וכולי. הולכת העגלה ומתמלאת, עוברת את שפתה עדי כי לא ניתן להבחין בעומד מאחוריה. והלה ניגש אל הקופה, מוריק אל המסוף, אורז, ובגמר החשבון הרי הוא מכריז: יעשה לי טובה, כבודו, אך אין לי לשלם. אין לי כסף. אין לי פנקס המחאות. אין לי אפילו כרטיס אשראי.
תארו לעצמכם את כעסו של הקופאי, שערך את החשבון. שוו בנפשכם את כעסו של בעל-הבית ! יצטרכו כעת להשיב כל מוצר למקומו הנכון. חוצפה שכזאת !
נתאר לעצמנו יותר מכך, שכבר בכניסה לסופר הכריז הקונה: רבותי, אין לי כסף! אין בידי לשלם!
היעלה על הדעת, שניתן לו למלא עגלה, לערוך קניות ?!
בימים אלה באים אנו לפני ריבונו של עולם, פותחים את ארון-הקודש ומכריזים כבר בפתיח: "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך ! " אין לנו אפשרות לשלם, אנחנו במינוס.
ולמרות זאת איננו עוזבים את החנות, איננו בורחים בבושת פנים אלא מעמיסים עוד ועוד: חדש עלינו שנה טובה, בטל מעלינו כל גזרות קשות, כלה כל צר, סתום פיות משטיננו, שלח רפואה שלמה, כתבנו בספר פרנסה וכלכלה, מלא אסמינו שובע ושאר צרכים יקרים.
בסופה של רשימה ארוכה מכריזים אנו: חננו – תן לנו חינם, כי אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה וחסד.
אם אין בכם מעשים, מה זה כי ביקשתם ? מה אספתם? ומה הוספתם ?
היטב תובן התנהגות זו על-פי הפתיח של כל בקשה: "אבינו, מלכנו". יש הבדל בין קונה בחנות, בין אזרח רגיל העומד מול השלטון, לבין בן העומד מול אביו, ובפרט שאביו מלך.
אנו באים לפני אבינו שבשמים ומבקשים כבנים אצל אביהם. מאבא מבקשים גם כשאין ממה לשלם, מאבא מבקשים גם בלי אשראי.
ברם צריך לעבוד כדי להיות בנים למקום. העבודה שלנו היא להיות ראויים להיות בניו של מלכו של עולם, שנוכל לבוא בפה ולב שווים באומרנו שוב ושוב: "אבינו מלכנו.... והושיענו! "
ברכת שנה טובה לכל בית ישראל !
כתיבה וחתימה טובה !
