חומרת השבועה - פר' כי תצא

"השב תשיבם לאחיך" (כב, א)

אומרת המשנה במסכת גיטין מ"ח, ב' : "המוצא מציאה לא יישבע מפני תיקון העולם". מבאר רש"י: "ומחזירה, ובעלים אומרים, שלא החזיר כולה, לא יישבע". כלומר: יהודי מצא מציאה, והוא מקיים את מצוות התורה "השב תשיבם לאחיך". אבל הבעלים טוענים, שהאבדה לא הוחזרה להם בשלמותה – פוסקת המשנה: אין המוצא צריך להישבע, שהחזיר הכול - "מפני תיקון העולם", שאם נחייב שבועה, אנשים יימנעו מלטפל במציאה ולהחזירה לבעלים.
לכאורה, קשה: מפני מה חוששים, שיהודים יימנעו מלקיים מצוות עשה של השבת אבדה אם נאלץ אותם להישבע, הרי אין כל איסור להישבע שבועת אמת. לעומת זאת, יש איסורים חמורים לא להשיב אבדה לבעליה – גם לעבור על מצוות עשה שלמדנו: "השב תשיבם לאחיך" וגם לא תעשה, שנאמר: "לא תוכל להתעלם". א"כ איך יהודי יימנע משבועת אמת, שמותר לו להישבע, לעומת שני איסורי תורה של מצוות השבת אבדה ??

תשובה: במסכת שבועות ל"ט, א' מבואר, שהעולם נזדעזע ת"ק אמה על ת"ק אמה, כשנאמר במתן
תורה "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא". מכאן מבינים כמה חמור להישבע בשם ה'. על כן אנשים אינם רוצים להישבע גם שבועת אמת. באה המשנה במסכת בבא מציעא ל"ג, ב' ודנה לגבי שומר חינם, שפטור בגנבה, אבל חייב להישבע, שהוא לא פשע או שלח בה יד, אומרת המשנה: "שילם ולא רצה להישבע, שהרי אמרו שומר חינם נשבע ויוצא, נמצא הגנב משלם תשלומי כפל... למי משלם ? – למי שהפיקדון אצלו".
מכיוון שהשומר לא רצה להישבע על האמת, שהייתה גנבה, לכן השומר שילם מכספו לבעלים תמורת החפץ הגנוב. אם נמצא את הגנב, הגנב ישלם את הקרן ואת הכפל לשומר. זאת אומרת: רואים מציאות הלכתית, שיהודי אינו מוכן להישבע על אמת ומעדיף לשלם כסף ולהימנע משבועה.

מסופר על רבי שמואל, שהיה צדיק בעל מידות. הוא היה דיין אצל הרב מגרודנה. יום אחד הדיין והרב ישבו בבית הדין. נכנסה אשה, הניחה לפני הרב חבילת שטרות ואמרה: רבי, יש כאן אלף ומאתיים רובל, כפי שהרב פסק בעבור בעלי, וייתן לי בעלי גט פיטורין.
הרב ספר את הכסף ואמר: מחר, בעזרת ה', נסדר גט.
הרב נשאר לשוחח עוד מספר דקות עם רבי שמואל הדיין. לאחר מכן חזר הדיין לביתו. בין כה וכה גילה הרב לחרדתו, שהכסף נעלם! הרב חיפש, קרא לרבנית לעזרה, אבל לשווא – הכסף איננו !
שאלה הרבנית: אולי האשה לא נתנה את הכסף? ענה הרב: אני גם קיבלתי וגם ספרתי בפניה. אולי הדיין ? אבל הדיין ידוע כצדיק תמים אמיתי.
למחרת באה האשה לבית הרב וביקשה לקבל גט. הלך הרב אל הדיין וסיפר מה קרה. לפי הדין, מאחר שאיש לא היה בחדר מלבדנו, שנינו חייבים שבועה, שלא לקחנו את הכסף.
שבועה ?? – נחרד רבי שמואל – מחר אבוא בעזרת ה' לרב.
למחרת בא הדיין, הניח על השולחן שש מאות רובל ואמר: יותר אין לי. הרב הביט ברבנית ותמה.
ידוע, שרבי שמואל עני. איך עלה בידו לגייס כל כך הרבה כסף? אולי בכל זאת ..
אמר הרב בהקפדה : אני זקוק לכל הסכום. אם כן, נאנח רבי שמואל – אני חייב להישבע.
למחרת הביא הדיין עוד מאתיים רובל ואמר: יותר אין לי. רגז עליו הרב ושאל: מי ייתן את המותר?  התחנן הדיין ואמר: כבוד הרב, אין שום דרך, שאני אשיג עוד כסף. אם אשבע, הרב יצטרך לתת את כל הסכום – אלף ומאתיים רובל. ייקח הרב את השמונה מאות, ואני מתחייב בשטר על היתרה. הרב טרח, לווה ארבע מאות, והגט ניתן.
בערב שבת קודש שומעת הרבנית צעקה : אוי!!! רצה הרבנית ומצאה את בעלה מעולף.
מה קרה? הצביע הרב המתאושש מעלפונו על חבילת השטרות, שהיו מונחים מתחת לשלט "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", ואמר: אני במו ידי הנחתי שם את הכסף באותו מעמד, שהאשה נתנה לי את הכסף. הלך הרב להתנצל בפני הדיין, רבי שמואל. באותו מעמד שאל הרב: אבל מניין היו לך שמונה מאות רובל ? ענה הדיין: מעולם לא נשבעתי אפילו שבועת אמת. לכן בו ביום מכרתי את ביתי, כדי לא להישבע, והבאתי לרב את התמורה - שש מאות רובל. הרב סירב לקבלם. מכרתי את ארונות הספרים תמורת מאתיים רובל. יותר לא היה לי מה למכור. הרב עשה עמדי חסד, שהיה מוכן לקחת שמונה מאות רובל ולקבל תמורת היתרה שטר חוב. סיים הדיין ואמר: ברוך השם, שעמדתי בניסיון ולא באתי לידי שבועה.
ואכן בשולחן ערוך נפסק, שיש לאדם להדר ולהפסיד עד שליש מממונו כדי להימנע משבועה, אפילו היא שבועת אמת.
לפי הדברים, חששו חכמינו ז"ל, שיהודי יחפש כל מיני היתרים לא להרים אבידת אחיו, כדי לא להחזיר אבדה, שתצריך אותו להישבע.
היות שבהשבת אבדה יש גם מצוות עשה וגם חיוב לאו, תיקנו חז"ל, שלא יישבע המשיב אבדה. זאת כדי להרבות במצוות השבת אבדה ללא החשש, שהעולם יזדעזע משבועת יהודי.

חזרה
עבור לתוכן העמוד