"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" כ, יב.

מבאר רש"י וז"ל : גילה הכתוב, שאילולי חטא זה בלבד, היו נכנסין לארץ".
המשנה בפרקי אבות מלמדת: "כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו", ובהמשך התנא באבות מביא דוגמה למזכה הרבים, "משה זכה וזיכה את הרבים – זכות הרבים תלוי בו שנאמר :
"צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". ה, יח.   אם כל יהודי שזוכה לזכות את הרבים, אין חטא בא על ידו. איך משה רבנו חטא ?  הרי משה הוא הדוגמה המובהקת למזכה הרבים, ובכל זאת הוא חטא, ובגלל החטא לא זכה להיכנס לארץ ישראל.

אולי אפשר לחלק בין חטא שיהודי עושה מתוך בחירה ברע, או במקרה והיצר גבר עליו, לבין חטא שיהודי עושה מתוך בחירה לחטוא כדי להיטיב עם אחרים.
למעשה, צריך באמת להבין למה משה רבנו שינה מציווי הקב"ה, לשיטת רש"י, החטא היה שהקב"ה אמר לדבר אל הסלע ומשה היכה.
מיישב "החידושי הרים", שמשה חשש שאם הוא ידבר אל הסלע, והסלע יוציא מים – יהיה חלילה קיטרוג על עם ישראל. הנה, הסלע שאינו בשר ודם שומע ומקיים, ואילו עם ישראל – מדברים אליהם, והם אינם שומעים. לכן משה היה מוכן למסור את נפשו ואת עתידו למען טובת כלל ישראל, כדי לא לגרום חלילה קיטרוג על ישראל.
לפי הדברים, גם במעשה הזה משה רבנו היה בבחינת מזכה הרבים, הוא היה מוכן למסור את נפשו לטובת הכלל. יהודי, שבמתכוון מוסר את נפשו לזכות את הרבים, אין לו ההגנה של מזכה הרבים, שלא יחטא. ההגנה היא רק במקרה שהייצר הרע מתגבר, הזכות של זיכוי הרבים נותנת כוח נוסף לייצר הטוב למנוע מהיהודי לחטוא.
אבל במקרה שלנו, כל החטא היה מכוח הבחירה של הייצר הטוב כדי להמשיך לזכות את כלל ישראל ביתר שאת וביתר עוז.

בעל "חובת הלבבות" מבאר כמה נשגב יהודי שמזכה את הרבים, וז"ל : "וראוי לך אחי לדעת כי זכויות המאמין, אפילו יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלוקים יתברך, ואילו היה קרוב למלאכים במידות הטובות וכו', אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה".
האדם המושלם ביותר הוא פחות מאדם שמזכה את הרבים להתקרב לבורא יתברך.
כדי להוסיף ביאור, ממשיל בעל "חובת הלבבות" משל:
שני סוחרים באו למדינה, לאחד היתה סחורה אחת בלבד בשווי עשרה זהובים, ולשני היו סחורות רבות, שהיו שוות חמשת אלפים זהובים. שניהם מכרו את הסחורות והרוויחו. הראשון הרוויח פי עשרה ממה שהייתה סחורתו שווה, והשני הרוויח כפול, מבחינת אחוזים, הראשון הרוויח הרבה יותר, אבל מבחינה כספית, הראשון הרוויח מאה זהובים בלבד, בעוד השני הרוויח חמשת אלפים זהובים.
גם לגבי יהודי שמאמין ועובד את ה' בכל כוחו – הוא מתקן אחד בלבד, את עצמו, לעומת מי שמזכה את הרבים – הוא מתקן הרבה, וזכותו רבה מאד.
משה רבנו הוא סמל של מזכה הרבים, כמו שמוכיח התנא מהפסוק, ומעצם שמו: רבם של ישראל.
אבל משה לא חטא כמו חוטא רגיל, שחלילה לא עומד בניסיון של יצר הרע, כי במקרה כזה –
א. ברור, שמשה היה עומד בניסיון.
ב. זכות הרבים היתה נותנת לו כוחות מיוחדים להתגבר על הייצר.
אבל כאן משה רבנו מבחירה טובה בחר להקריב את עצמו כדי לזכות את הרבים, ואולי לכן הוא זכה להיות הסמל בכל הדורות של מזכה הרבים.