בס"ד, ניסן תשס"ח                  

"לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות – לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז, ג).

לפי הפסוק, הסיבה לאכילת מצה בפסח – החיפזון, וכך מבאר רש"י : "ותחזק מצרים על העם" (שמות יב, לג). המצרים מיהרו את אבותינו, ולכן הבצק לא הספיק לתפוח. מצד שני, מבאר רש"י : "לחם עוני" – לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים. עכ"ל. לכאורה, סתירה בפסוק עצמו: מהו הטעם לאכילת מצה? - או בגלל החיפזון או כדי להזכיר את שיעבוד מצרים, העוני של אבותינו.
גם בעל ההגדה מביא את שני הטעמים כאחד: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", כלומר: לחם של עניים. ובהמשך שואל בעל ההגדה: מצה זו – על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ.
כדי לבאר את עניין אכילת מצה, צריך לבאר את הפתיח של ההגדה.
"הא לחמא עניא" – מה הכוונה לחם עוני? יש שפירשו ב'ערבי פסחים': לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה, הן אחת המצוות בליל הסדר היא "מגיד", לספר ביציאת מצרים. לחם המצה נקרא עוני, שעונים-מדברים על המצה ומספרים לבנים את סיפור גאולת מצרים.
פירוש אחר, מה דרכו של עני בפרוסה? עני אינו מרשה לעצמו לקנות לחם שלם, והמצה היא פרוסה דקה. לפי הפירוש הזה, הכוונה היא להמחיש לנו את העוני, את הדחק של עם ישראל במצרים.
לכאורה, בעל ההגדה מקדים את המאוחר. תחילה נספר על אברהם, יצחק ויעקב, ואיך יעקב ירד למצרים ואחר כך את העוני במצרים.
הסביר הרב אורי קלרמן, להלכה נפסק שבזמן שהאבא מקיים מצוות עשה של "והגדת לבנך", המצות צריכות להיות מגולות, כדי שאפשר יהיה לומר "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". למה צריך לראות את המצה ואת המרור? ומדוע מתחילים את סיפור ההגדה עם הלחם עוני?
בספר "מעגלי שנה" ביאר, שחלק משעבוד מצרים היה לא להרשות ליהודים לאכול חמץ. בכל שנות הגלות המצרים לא הרשו ליהודים לאכול חמץ, אסור היה לבצקם לתפוח, והמצרים- הרשעים עד הסוף- גם בגירוש מנעו מישראל לאכול חמץ. וכך כתוב: "כי לא חמץ כי "גורשו" ממצרים ולא יכלו להתמהמה". מצד אחד רואים את גודל הרוע של המצרים לאסור על העם לאכול חמץ. מצד שני הקב"ה מנהיג את עמו ביד חזקה - עשר מכות, ניסים גלויים. למה הקב"ה מאפשר למצרים בזמן הגאולה, בזמן המכות, להמשיך בהכבדה?  כדי שלא יקומו בדורות הבאים אנשים ויגידו: עם ישראל התגבר ונלחם ויצא ממצרים, כוחנו ועוצם ידינו גאל אותנו ממצרים. לכן עד הרגע האחרון המשכנו לאכול לחם עוני, והבנו אז, ומבינים אנו היום, שרק גודל ההשגחה וחוסנה גאלו את אבותינו ממצרים. תמיד צריך לזכור ולהזכיר, שהכל מתנה מבורא עולם, ומשפל המדרגה - עבדים עניים, גאל הקב"ה אותנו. לכן נקרא החג בתורה "חג המצות". ולכן כל סיפור ההגדה בזמן שמצה ומרור מגולים, להרגיש שממצב קשה ביותר גאל ה' אותנו. ובעל ההגדה פתח בלחם עוני כדי להסביר את קושי הגלות ואת עומק הגאולה.
בהמשך "הא לחמא עניא" אומרים: "כל דכפין ייתי ויכול" - מי שרוצה יבוא ויאכל. הסביר האדמו"ר מגור, בעל ה"פני מנחם" זצ"ל: פסח הוא חג הגאולה. עם ישראל יצא מגלות קשה, מעם קשה – מצרים, וממלך קשה – פרעה, וישראל היו עבדים. ה' גאל אותנו, אבל מדגישים: "כל דכפין"- מי שרוצה להתקרב. כל יהודי שרוצה להתקרב, מי שמשתוקק לכך, מי שמרגיש - הוא צריך לכך, "כל דצריך - הוא - ייתי ויפסח", כי הכלל הוא: "הבא להיטהר - מסייעין בידו".
לפני שבעל ההגדה מתאר את השתלשלות המאורעות, הוא מבאר את עוצם הגאולה.
לפי זה אולי אפשר לבאר את השאלה - למה אוכלים מצה בפסח? שתי הסיבות קשורות זו בזו: המצרים שיעבדו את ישראל קשה, ולכן מנעו מבצקם לתפוח בכל שנות הגלות, וגם ברגעים האחרונים בגודל רשעותם הם דאגו לגרש אותנו ולמנוע מהבצק להחמיץ.
רק כשמבינים את גודל השעבוד, מבינים את החסד של הגאולה. כן מבינים, שישועת ה' כהרף עין. עד הסוף היה לחם עוני, אבל ברגע אחד יצאו משעבוד לגאולה, ועדיין ה"לחם עוני" עימם. לכן גם כשקשה, והשעבוד והצרות של ישראל גדולים, צריך להבין שישועת ה' כהרף עין, ימהר ה' לגאול אותנו במהרה בימינו אמן.
        ברכת פסח כשר ושמח!