"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה".

מבאר רש"י: "חוץ לשלושה מחנות, שנשתלח שם בימי חלוטו". הבדידות של המצורע מוחלטת, ולכן הכהן יצא לראות את המצורע ולא מרשים למצורע לבוא לתוך היישוב, אפילו לא בשביל הכהן.

התורה הקדושה מענישה מידה כנגד מידה. הגמרא במסכת ערכין טז, ב: "מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: "בדד ישב". וקודם לבידודו הוא מקבל נגע. איזה עונש של מידה כנגד מידה יש בנגע? למה דווקא נגע ?

אולי אפשר לומר, שמספר לשון הרע מחפש לראות חסרונות של חבריו או קרוביו. העונש שלו, שהוא מתעסק בנגעים של עצמו. באה התורה הקדושה ואומרת לחוטא בלשון: אתה דיברת על נגעים של זולתך, אתה תעסוק בנגע של עצמך, תלך לכהן ותדבר איתו על הנגע שלך.

למה דווקא הכהן מחליט בנגעים? בכל השאלות הרי הולכים לחכם, לרב, למורה הוראה, ובנגעים כתוב: "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (יג, ב) ?! מבאר רש"י : "גזרת הכתוב היא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי הכהן".

מסביר בעל "קצות החושן" בספרו "אפריון": אהרן הוא סמל של 'אוהב שלום ורודף שלום', אהרן חיפש אחדות, שלום. לכן זכה אהרן, שהוא ובניו יפסקו למצורע, שעסק בפירוד.

ה"בעל שם טוב" הקדוש מבאר למה מראים ליהודי חיסרון של חברו, מפני מה בכלל רואים את החיסרון של הזולת? כי החיסרון הזה קיים גם בו, ברואה עצמו. אם אני רואה חיסרון אצל החבר, כנראה, העניין הזה נמצא גם אצלי.

יש דין: "הוכח תוכיח את עמיתך" – יש מצווה להוכיח. ובמצווה יש דין נוסף: "קשוט עצמך תחילה". ראשית הוכח את עצמך, תקן את עצמך, ורק אחרי שתיקנת את החיסרון שבך, יש לך יכולת לתקן את החבר. כלומר, שאנחנו רואים דברים כדי לתקן ולא על מנת לקלקל. מי שמדבר לשון הרע – הוא רק מקלקל, אין תועלת בדיבור שלו, הרי אם יש תועלת – מותר לדבר, מותר ומצווה להוכיח.

באים ליהודי ומסבירים לו: מה שראית חיסרון – נגע של הזולת, יש לכך מטרה חשובה: תקן את עצמך, הוכח ותקן את חברך, אבל המצורע משתמש בראייה שלו כדי לפגוע ולבייש את חברו.

העונש שלו אפוא מידה כנגד מידה: החיסרון שלו יהיה נגע צרעת, נגע שמבייש, נגע שצריך להתעסק בו, להראות לכהן, תהליך והלכות, לאחר מכן תשב בדד – תתנתק אפילו מאשתך, מחוץ לכל המחנות. ואל מי תלך לקבל פסק הלכה? דווקא אל אהרן או אל בניו. הם עסקו בשלום, ואתה בפירוד. הם יפסקו לך !

וכך מסבירה הגמרא את הפסוק: "זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב): "ואמר רבי יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו". בזוהר הקדוש מובא: אל תתמהו על מה שיש אנשים שמספרים לשון הרע, ואין בהם נגעים, כי יש שהנגע פוגע בבשרם, ויש שהנגע פוגע בנשמתם, ומוסיף הזוהר, שנגע בנשמה גרוע מצרעת הגוף.

החיסרון, הנגע, בא מפני שיהודי חיפש חיסרון – נגע בזולת. העונש הוא נורא, החיסרון בא לחוטא. מכאן צריך להבין: אין לנו זכות לראות חיסרון אצל חבר. אם ראינו – צריך לשאוף לתקנו, אבל ליהנות ממנו ולדבר בגנות הזולת – חטא גדול הוא, שבסופו של דבר פוגע במדבר, במי שמתכבד בקלון חברו.