עניו מכל אדם ● חשוב מאד לעבוד על המידות, ומדת הענווה חשובה מאד לבורא העולם ● וכפי שציין הרמב"ן באיגרתו לבנו: "שהיא מידה טובה מכל המידות טובות, שנאמר:" עקב ענווה –יראת ה'" ● אבל יש יוצאים מן הכלל, בהם מותר וצריך להשתמש בשמץ של מדת גאווה ● פרשת שמיני

"ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן" (י, ג).

מבאר רש"י : "היכן דיבר ? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי". אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה, לאהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך ".
משה רבנו בא לנחם את אהרן אחיו, אבל תוך כדי דברי הניחום, לכאורה, משה רבנו מתגאה. משה חשב, שמכובדו של הקב"ה זה או הוא או אהרן, איך מתאים "לעניו מכל האדם שעל פני האדמה" להתגאות ולחשוב ולומר, שהוא המכובד ביותר ?

אולי אפשר לומר, שיש כאן הבנה עמוקה יותר במידת הענווה של משה רבנו. מצד אחד ברור לכולם בדורו של משה, שהוא בחיר ה'. הרי הוא זכה להיות אדון הנביאים, כמו שמכנה אותו הרמב"ם – רק משה זכה ל"ארבעים יום לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", ללמוד את כל התורה כולה בחברותא עם בורא עולם. כשכל העם עומדים במעמד הר סיני לקבל תורה, מי עומד הקרוב ביותר ? למי יש הרשות להיכנס לתוך הערפל ? שוב משה רבנו. בזכות מי הקב"ה סולח לישראל אחרי החטא הנורא, חטא העגל?  "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". כלומר, היה ברור לכולם, שהאיש החשוב ביותר בעולם כולו הוא משה רבנו וברור שמשה ידע, שאם הקב"ה יקדש את הבית במכובדיו משה מועמד טבעי.

איך בכל זאת משה הגדול והחשוב מכולם היה גם העניו מכולם ? מסתבר, שהדברים אינם סותרים, משה היה חכם והכיר בערך עצמו, אבל הוא חשב, שכל הכוחות שלו באו בזכות הקב"ה, בזכות הנשמה הגבוהה שבורא עולם נתן לו, בזכות אביו שהיה גדול הדור ואחד מארבעה אנשים שחז"ל מונים, שלא חטאו מעולם ומתו בחטאו של אדם הראשון. בזכות אמו, שהיתה המיילדת העבריה שמסרה את נפשה לקיום העם היהודי במצרים, ועם ייחוס כזה וכוחות כאלה הוא היה צריך להגיע להישגים טובים יותר. הוא לא התגאה במה שהוא קיבל במתנה מהבורא יתברך. משה ייחס את כל רמתו הגבוהה למתנת שמים ולא לעבודתו שלו.

שאלו את האדמו"ר מגור ה"שפת אמת" איך בגיל צעיר הוא הנהיג את קהל חסידי גור. הוא סיפר על אותם מטפסי הרים שתיכננו תקופה ארוכה לכבוש את ההר הגבוה בעולם האברסט, ואחרי חודשים הם מתחילים לטפס עם כל הציוד וההכנות, והם עולים, מטפסים, והנשימה קשה והם מגיעים קרוב מאוד לפסגה ושם הם לנים בכפר קטן, ובבוקר הם רואים ילד קטן משחק להנאתו. והם שואלים אותו: ילד איך הגעת לכאן ? והילד עונה בטבעיות, נולדתי כאן. להם כל כך קשה להגיע לכאן, לנשום במקום הגבוה, והילד לא מבין מה הקושי.

אמר הרבי מגור: אני נולדתי כאן בבית אבי וסבי החידושי הרי"ם. התחלתי גבוה. ומי שנולד גבוה לא מתגאה בזה, אלא מבין שמשם צריך להמשיך לטפס. כמו שהרמב"ן כותב באיגרת לבנו: "ובמה יתגאה לב האדם? אם בעושר – ה' מוריש ומעשיר, ואם בכבוד – הלא לאלוקים הוא". 

ואולי אפשר לתרץ בדרך נוספת: משה בא לנחם את אחיו הגדול אחרי מות שני בניו, ברגע כזה מותר לומר כל דבר שיכול לנחם. בזמן כזה מותר לומר כל דבר אמיתי שיכול לנחם, גם אם במשמעות הדברים יש שמץ של מדת גאווה.

כדי להמחיש לאהרון את המושג "ונקדש בכבודי" משה מוכן לוותר על מדת הענווה, כדי לנחם את אהרון. העם הבין, שהם גדולי האומה, וכך הומחשה בבירור החשיבות של בניו של אהרן.

היסוד שנלמד מהדברים חשוב מאד לעבוד על המידות, ומדת הענווה חשובה מאד לבורא העולם, וכפי שציין הרמב"ן באיגרתו לבנו: "שהיא מידה טובה מכל המידות טובות, שנאמר: "עקב ענווה – יראת ה'".

אבל יש יוצאים מן הכלל, אם באים באבל נורא לנחם אבא על מות שני בנים, מותר להניח את הענווה בצד כדי לנחם, אכן משה רבנו הצליח לנחם, שכתוב בסוף הפסוק: "וידום אהרן".