בס"ד ,

"וביום פקד ופקדתי עליהם חטאתם"  ל"ב  ל"ד.

מבאר רש"י: "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישראל, שאין בה קצת מפרעון עוון העגל" רש"י מסביר, שהקב"ה לא מחל לעם ישראל על חטא העגל, רק ה' ויתר על הרצון לכלות, חלילה , את העם. והעונש יבוא במכות קטנות לאורך השנים.
בפרשת פקודי נאמר : " אלה פקודי המשכן, משכן העדות"  ל"ח, כ"א.
מבאר רש"י: "עדות לישראל ,שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם". מוסיף השפתי חכמים: "אבל מה שנתן להם הלוחות, אינו עדות דיש לומר, שלא לדחותן בידיים, כיוון שקיבלו תורה והמצוות, ואעפ"י שחטאו – ישראלים הם".
כלומר את הלוחות אפשר לקבל גם בלי ויתור על החטא, כי ישראל גם כשהוא חוטא – הוא עדיין עם ישראל. אבל השראת שכינה של הקב"ה בעצמו. היא עדות, שבורא עולם מחל – ויתר על חטא העגל. לכאורה הפסוקים לפי ביאורו של רש"י הקדוש סותרים האחד את האחר. בפרשתנו משמע, שלא ויתר הקב"ה על חטא העגל. ובפרשת פקודי העדות במשכן היא שהקב"ה ויתר לנו על החטא.
הגמרא במסכת סנהדרין דף ק"ג, עמוד ב': "תניא רבי נתן, מגרב"- מקומו של פסל מיכה. "לשילה"- ששם היה המשכן  "שלושה מילין, והיה עשן המערכה" - העשן מהקורבנות של משכן שילה "ועשן פסל מיכה" – העשן של הקורבנות של פסל מיכה "מתערבים זה בזה" – מרוב קרבתם העשן התערב. "ביקשו מלאכי השרת לדוחפו" – להרוג את מיכה, ובכך לבטל את עבודת הפסל.
"אמר להן הקדוש ברוך הוא" – למלאכי השרת" הניחו לו שפיתו מצויה לעוברי דרכים" מצד אחד, כזה חילול השם גדול, עשן של המזבח מתערב בעשן עבודה זרה, אבל נתינת הפת לעוברי דרכים. החסד הגדול מציל את מיכה ממוות, רואים מכאן יסוד גדול, שהגם שיהודי עושה חטא  גדול, כמו ע"ז, אם הוא עושה חסד - החסד מונע ממלאכים להעניש אותו כשהחזק תורם לחלש- סימן שיש אחדות. למה הבית השני נבנה שבעים שנה אחרי חורבן הבית הראשון, לעומת זאת לבית השלישי מחכים כל כך הרבה שנים?
בבית הראשון לא הייתה שנאת חינם, לכן התיקון היה מהיר. בבית השני הייתה שנאת חינם.
במסכת דרך ארץ זוטא פרק ט': "וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקב"ה: אין רצוני לנגוע בהן, שנאמר בהושע ד' י"ז: "חבור עצבים אפרים הנח לו". אפילו ששבט אפרים עובד לע"ז (עצבים) -  היות שהם מאוחדים, ה' מניח להם.
עם ישראל אחרי חטא העגל התאחד ובנה משכן, משכן לכבודו של הקב"ה. האחדות העצומה לשם שמים גרמה, שהקב"ה ויתר להם על חטא העגל, ששם הייתה גם עבודה זרה - העגל וגם פרוד גדול, הן הרגו את חור, רציחה ממש!
התשובה לחטא העגל היא אחדות לשם שמים. וכל זמן שהעם מאוחד סביב המשכן ואחריו בית המקדש, הקב"ה משרה את שכינתו בביתו ומוותר על החטא.
אבל כאשר ישראל חוטאים וחוזרים להיות מפורדים – שנאת חינם, הקב"ה מעניש ומוסיף על העונש את העוון של חטא העגל.
חזרה בתשובה מורכבת גם מעזיבת החטא. כשעם ישראל עוזבים את החטא ומתאחדים סביב המשכן, יש עדות בהשראת השכינה על ויתור על החטא הנורא של העגל. אבל כשחלילה חוטאים   ומורדים בקב"ה ונותנים למידת הדין לשלוט, לא רק שנענשים על החטא, נענשים גם על חשבון החטא הנורא של האומה הישראלית – חטא העגל.

הגמרא במסכת ברכות דף לב עמוד ב' : "מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב" צריך להבין איך יתכן שצדיק גמור שלא חטא הוא בדרגה נמוכה מבעל תשובה שחטא.
לפי החילוק שהסברנו יתכן לומר שכאשר יהודי עומד בפני ניסיון של חטא, יש הבדל גדול בין צדיק גמור שמעולם לא חטא, לכן היצר שלו לחטוא קטן לעומת הבעל תשובה שחטא בחטא והניסיון שלו לחטוא גדול, כמו הפיתוי לעשן, בין מי שמעולם לא עישן לעומת אחד שעישן הרבה והפסיק לעשן, לכן כתוב "מקום שבעלי תשובה עומדים" הבעל תשובה שהודה על החטא וקיבל על עצמו שלא לחטוא, כל זמן שהוא "עומד" בקבלה של עצמו, והוא לא חוטא, הוא בניסיון הזה יותר גדול מהצדיק שמעולם לא חטא, הדגש בגמרא על המילה עומדים.
גם לגבי חטא העגל כל זמן שישראל עומדים מאוחדים סביב הקב"ה הם בעלי תשובה. אבל כשהם חוטאים ולא עומדים בעזיבת החטא, הם נענשים גם על החטא הנורא של העגל.

אנחנו למדים מכאן יסוד גדול, מצד אחד, כשעם ישראל באחדות, אפילו כשהם חוטאים בע"ז, אומר הקב"ה: הנח להם, אם ישראל מתעלים על עצמם ומתאחדים סביב בורא העולם, הכל נמחל להם, ויש עדות שהקב"ה משרה שכינתו בתוכנו, שיא השיאים של האומה הישראלית.
אבל מצד שני, אם מפורדים, חיים בשנאת חינם – העונש הוא עצום. לא רק העברות העכשוויות אלא גם החטא הקודם של – אבותינו – חטא העגל, אם כן הויתור, המחילה על החטא, הוא על תנאי שנהיה מאוחדים.