"ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי".
מבאר רש"י את המילה הלכאורה מיותרת – "לי", שהרי התורה יכלה לומר "ויקחו תרומה" אלא מסביר רש"י: "לי" – לשמי.
הציווי היה לתרום לשם שמים. שואל ה"שב שמעתתא" בהקדמה: הרי בכל המצוות צריך לכוון לשם שמים. למה דווקא בתרומת המשכן יש לימוד מיוחד, שהנתינה תהיה לשמה ?
חשבתי ליישב על פי הגמרא במסכת פסחים דף נ', עמ' ב' – דאמר רב יהודה: אמר רב – לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה.
למעשה , החיוב לקיים מצוות וללמוד תורה הוא לשם שמים. אבל מי שלא בדרגה גבוהה של קיום מצוות ולימוד תורה לשם שמים, יש לו דרך להתחיל שלא לשמה, ותוך כדי לימוד הוא יעלה מדרגה ויזכה לעבוד את ה' לשמה.
כאן עוסקים בבניית המשכן, מקום השראת השכינה, מקום שבו הקב"ה יקבל את התפילות, מקום שבו נסלח לעם ישראל על חטאיו. הבנייה צריכה להיות בטהרה ובקדושה, וכל התרומות מתחילתן ועד סופן צריכות להיות לשם שמים בלבד. אין אפשרות לתקן בהמשך, לא מחכים שבמהלך הבנייה יהיה לשם שמים.
אם יהודי יתרום שלא לשם שמים, התרומה שלו תשקע במשכן לדורות כחלק שאינו מושלם.
הגמרא במסכת בבא מציעא דף פה' עמוד ב' : "אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא.. אזלינה ושדינא כיתנא". אני הולך וזורע זרעוני פשתן "וגדילנא נישבי" ואני קולע מהפשתן שגדל רשתות ומכמורות "וציידנא טבי" ואני צד בהם צביים, "ומאכילנא בשרייהו ליתמי" ואני מאכיל את בשרם ליתומים, "ואריננא מגילתא" ואני מכין מגילות קלף מעורותיהם, "וכתבנא" ואני כותב "חמשה חומשי" חמשה חומשי תורה על הקלף "וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי" ואני עולה לעיר ומלמד חמשה ילדים חומש לכל ילד, "ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי" ואני מלמד ששה ילדים בעל פה ששה סדר משנה, כל ילד סדר אחד. "ואמרא להו" ואז אני אומר להם "עד דהדרנא ואתינא" בינתיים עד שאני אחזור "אקרו אהדדי" למדו זה את זה מקרא, "ואתנו אהדדי" ולמדו זה את זה סדרי המשנה, "ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל" בכך עשיתי שמובטח שלא תשכח תורה מישראל, "היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא".
לכאורה, לא חבל על זמנו של רבי חייא, לצוד צבאים ולעשות קלף, למה הוא לא קנה קלף. ורבי מאשר שגדולים מעשה חייא. ועוד למה רבי חייא שצד את הצבאים לא נהנה מבשרם, למה הוא תורם את הבשר ליתומים.
רבי חייא דואג שלא תשתכח תורה מישראל. לכן מקפיד רבי חייא שהכל ייעשה לשם שמים בלבד ללא שום כוונה אחרת, וללא שום ריווח כספי.
הגאון מוילנא אמר שאם יבנו בית הכנסת מהמסד ועד הטפחות – יהודים כשרים, ולשם שמים, כל התפילות בבית הכנסת הזה יתקבלו ברצון. אם כך בבית מקדש מעט, קל וחומר במשכן – צריך שכל התרומות וכל הבניה יהיו לשם שמים בלבד. אדם שלומד תורה, אם היום הוא לא בדרגה גבוהה של אהבת ה', אומרים לו: מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. לכן היום תלמד אל תתבטל.
אבל בבנית המשכן אומרים לאותו יהודי: אל תתרום, אנחנו רוצים רק תרומות שהן לשם שמים בלבד.
הלימוד שלנו מהפרשה, שיש דברים שאפשר לתקן, לכן אפשר להתחיל שלא לשמה ולבוא בסופו של תהליך, לשמה. אבל בחיים יש מצבים שבהם או שעושים מושלם את המצווה או שנכשלים, והנזק קשה או בלתי ניתן לתיקון.
על השעות האלה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מאבד עולמו בשעה אחת" כשיש ליהודי הזדמנות לקיים מצווה, צריך לתפוס את המצווה בשתי ידיים ולעשות הכל כדי להצליח לקיימה בשלמות. צריך הרבה הכנה ותפילה כדי לזכות לקיים מצוות לשם שמים. במיוחד הזדמנויות שבאות פעם אחת בחיים כמו להציל נפש מישראל או לתרום למשכן.
מי שעובד על עצמו לאורך זמן, זוכה לעמוד בניסיון של קיום לשמה. במצבים של הזדמנות חד-פעמית, שבהם יהודי זוכה לקנות את עולמו.
